מיטב הנוסטלגיה!

לפניכם מספר תמונות משנות ה- 90, אם אתם מכירים את כל התמונות האלו סימן שגדלתם בתקופה יפה!
כמה מהדברים ברשימה אתם מכירים? סמנו ב"אהבתי" את כל התמונות של הדברים שאתם זוכרים! 🙂

 

1#
אוטובוס עתיק של חברת "המקשר"

חיי קואופרטיב "המקשר" בירושלים לא היו קלים.היו חייבים להגן על האוטובוסים, בעיקר בקוים המרוחקים ובקו להר הצופים.  בתקופת מלחמת השחרור שוריינו אוטובוסים ולמקומות בעיתיים היו צריכים ליסוע בשיירות.  איזורים קשים לתנועה היו: העיר העתיקה, ימין משה, הר הצופים וכד'.  ב – 13/4/48 הותקפה שיירת "הדסה" ונלכדו בה רופאים, אחיות ועובדי בית החולים והאוניברסיטה בתוך שני אוטובוסים של "המקשר" שהיו מלווים ברכבי הגנה ואספקה.  בהתקפה זו נהרגו 78 בני אדם.
חברת "המקשר" שרדה את תקופת מלחמת השחרור והמשיכה לפעול עד שנות ה – 70, אז התאחדה עם "אגד" ונעלמה מן הנוף הירושלמי.
חברת "אגד" נוסדה בשנת 1933, גם היא אחדה קואופרטיבים קטנים שנסעו בין ירושלים לתל אביב ומתל אביב לחיפה, ומכאן שמה (רעיונו של ביאליק).
עד המיזוג בין "אגד" ל"המקשר" רוב התחבורה הבין עירונית של ירושלים בוצעה ע"י "אגד", והתחבורה העירונית ע"י "המקשר".

 

2#
רכב ישראלי עתיק

 

3#
פיצוחים בתוך נייר עיתון

לפני היות הפיצוציות של ימינו, הרבה שנים לפני, היה מקצוע כזה, בשם מוכר גרעינים.
למוכר הגרעינים היה מן מתקן בצורת שולחן קטן עשוי פח עם רגליים.  השולחן הזה היה מחולק למספר תאים, שם היה אפשר למצוא גרעינים לבנים, גרעינים שחורים בוטנים וגרעיני אבטיח.
למהדרין שבקרב מוכרי הגרעינים היה שולחן כזה עם תחתית כפולה, שם הם היו מחזיקים גחלים לוהטות שהיו שומרות על חומם של הפיצוחים. את הגרעינים לא היה שם המוכר בשקית, כי לא היו שקיות בזמנו. הוא היה מגלגל ביד מיומנת ניר עיתון או דף מספר טלפון לצורת קונוס ושופך לתוכו את הפיצוחים, או מכניס את הגרעינים לעטיפות הניר של הקרטיבים. היו מוכרי גרעינים שהשתמשו  גם בדפים של מחברת משומשת, ומי שהביא לו מחברת שלמה זכה לקבל  קונוס מלא גרעינים בחינם. עסקי החליפין פרחו לשביעות רצונם של שני הצדדים.

מוכר פיצוחים

 

4#
כרטיסיות אוטובוס עתיקות

 

5#
מוכר חלב

 

#6
5 אבנים (משחק)

 

7#
מכוניות עתיקות

 

8#
"גולות" (משחק)

גולות הן צעצוע המשמש למשחקי ילדים מגוונים. הגולות נרכשות בקיוסקים בחבילות המאופיינות במראה טיפוסי, ובהן כארבעים יחידות קטנות וגולה אחת גדולה יותר, המכונה "בומבילה" במלעיל. גולות הארוזות והנמכרות בחבילה נבדלות זו מזו בעיצובן האישי המקרי. המשחק הנמכר ביותר עוד משנות ה- 80!

 

9#
מוכר נפט

 

10#
מוכר אבטיחים

הוא היה  מגיע לשכונה, מוכר האבטיחים, מתגלגל לאיטו על עגלה. את קריאותיו היינו שומעים עוד מרחוק, לעיתים עוד לפני שהוא היה נכנס לרחוב, כי קולו היה חזק ואילו סוסתו זקנה וחלשה. הוא היה מחנה את הסוסה בפינת הרחוב שם היו מתקהלות כבר כמה מנשות השכונה וכל הילדים. על משטח העגלה הייתה ערמה של אבטיחים ומשקל  עם צלחות מנחושת.  "על הסכין", הוא היה צועק, "על הסכין" ומנופף בסכינו הגדולה והמפחידה.

מוכרי האבטיחים לימדו אותנו כל מיני שיטות עתיקות שהועברו כנראה מאב ובנו, איך לדעת אם האבטיח הנראה מבטיח מבחוץ – אכן מקיים גם מבפנים. (לוחצים על האבטיח בחוזקה ומטים אוזן, ממזמזים את הפתיל הקצר המבצבץ מקצהו, מנענעים במרץ וכו') אבל האמת שכל השיטות הללו היו סתם, כולם רצו את "פוליסת הביטוח"  של  "על הסכין…"

(ולבני הדור הצעיר שהמושג "על  הסכין" אינו מוכר – פירושו שהמוכר, על פי בקשתה של עקרת הבית, מחדיר את סכינו לפנים האבטיח ושולף משם בתנועת חיתוך מהירה משולש קטן מהאבטיח. טעים ומתוק – האבטיח נקנה. לא מתוק – עוברים לאבטיח הבא).

תמונות נוספות:

 

11#
מוכר בייגלה

מוכר הבייגלה היה מגיע לשכונה עם בייגלה ומכריז על מרכולתו בקול: "בייגלה חם…בייגלה חם…חם וטרי…בייגלה טוב…בייגלה יופי".

מוכר הבייגלה הפשוט היה מגיע עם מקל עץ עליו היו מושחלים הבייגלה. המוכרים היותר מתוחכמים היו מגיעים עם מן מתקן שנראה היה כמו ארגז עץ בעל ידית, אשר בארבע פינותיו היו מוטות עץ עליו היו משחילים את הבייגלה עם המלח או עם השומשום. במרכז הארגז היה מניח המוכר את הבייגלה בצורת שמיניה ובתקופה מאוחרת יותר גם עוגות פרג ועוגות גבינה.

בשנות החמישים היה מוכר הבייגלה מוכר את מרכולתו 4 בייגלה ב-10 גרוש כאשר בקיוסק רגיל היו מוכרים 2 ב-10 גרוש (הכוונה ל-100 פרוטות דאז).

תמונות נוספות: 

 

12#
מאזינים לחדשות בשכונה

 

13#
ליפט

ליפט היה ארגז עץ ששימש כמכולה עבור עולים חדשים.
לאחר שרוקנו את המכולה מתכולתה היו כאלה שהיו רוכשים את הליפט והופכים אותו לצריף מגורים זעיר, אותו היו מניחים במגרשים ריקים.

תמונות נוספות:

 

14#
יושבים על הברזלים

הברזלים – הכוונה יושבים על מעקות הברזל שהפרידו בין המדרכה והכביש ברחובות ראשיים בשכונה.
ישיבה על הברזלים היה תואר גנאי לבטלנות וחוסר מעש.

15#
טלפון שכונתי

בזמנים ההם כשלא היו עדיין מכשירי טלפון בבתים, היו בכל שכונה מספר מכשירי טלפון לשימוש הכלל.

רובנו היינו הולכים למכולת ובעל המכולת היה מפעיל את המונה. בזמנים ההם, כל פרק זמן של כמה עשרות שניות היה מתבצע חיוב נוסף, מספר השניות לשיחה היה על פי המרחק מהמקום ממנו התקשרו למקום אליו הגיע השיחה. בתום השיחה היה בעל המכולת בודק את מספר השיחות שחויבו על פי המכשיר, ומחייב בהתאם.

עלות השימוש בטלפון הן בחנות המכולת והן בבית המרקחת היו יקרים, אך לעיתים לא הייתה ברירה, במיוחד בשנים בהם לא היו עדיין טלפונים ציבוריים ברוב השכונות, כשאלה הפכו להיות יותר ויותר נפוצים ירדו מחירי ההתקשרות במכולות…

16#
טלפון ציבורי

 

17#
חנות תעודת תשורה.

בשנות הצנע כל הקניות התבצעו בעזרת פנקס הנקודות, היה קיצוב לכל משפחה ולכל יחיד לגבי כל המוצרים הבסיסיים, כולל מוצרי הנעלה והלבשה, ומעבר להקצבה היה אפשר לקנות רק בשוק השחור.

בזמנים ההם התפתחו בערים הגדולות "חנויות תעודת תשורה". העסק עבד כך: מי שהיה לו קרוב בעל אמצעים בחו"ל, עדיף באמריקה, היה מברר בארץ בחנויות שעבדו בהסדר המיוחד הזה כמה עולה הפריט או הפריטים אותם הוא מעוניין לרכוש. לאחר מכן היה מר ישראלי כותב מכתב לקרובו בחו"ל, מספר לו כמה קשה המצב בארץ, מצרף למכתב תמונה של ילד זה או אחר בעל פנים עצובות ועצמות בולטות, ושולח את המכתב לאותו בן דוד או קרוב משפחה, ומתפלל.
חלק גדול מהמכתבים לא נענה, חלק מה"קרובים", בחו"ל לא ידעו או לא זכרו מי זה בכלל מוישה מפתח תקווה שטען שהסבתא שלו הלכה לגנון עם הסבתא של הנמען, אבל היו כאלה שענו ופעלו על פי ההנחיות שהיו במכתב.
או אז היה הקרוב האמריקאי שולח כסף למשרדי ארגון בארצות הברית שטיפל בעניין, שהיה בתמורה לקבלת תשלום ולאחר ניכוי עמלה מוציא "תעודת תשורה" בערך כספי נקוב, ושולח אותה בדואר לביתו של מר ישראל ישראלי בישראל. זה היה ניגש לחנות שעבדה בהסדר מסוג זה, ורוכש מוצרים ללא שימוש בפנקס הנקודות שלו.

היו לא מעט חנויות שעבדו בהסדר "תעודת תשורה" זו בתקופת הצנע. העסק הגדול ביותר היה בתל אביב ושמו היה מה"מ, שזה היה ראשי תיבות של מרכז-המתנות-מישראל, וגם ראשי התיבות של שלושת בתי העסק שחברו לפרויקט הזה יחד, מצקין,הילינג ומיקולינסקי.

18#
לוח מודעות

לוח המודעות היה מרכז המידע השכונתי, בתקופה בה ערוצי המידע התמקדו ברדיו ובמכולת השכונתית. שם היה אפשר למצוא מודעות אודות סרטים, הצגות, עצרות, אירועי ספורט, פטירות ועוד.

19#
מדביק פלקטים

מדביק פלקטים היה מקצוע חשוב לטובת הקהילה, בזמנים שכולם הלכו להתעדכן במתרחש מעל לוח המודעות השכונתי. הוא היה מגיע, מדביק הפלקטים, בהליכה מהירה, ידו האחת אוחזת בדלי ולכתפו תיק גדול בו היו המודעות המיועדות להדבקה. הוא היה טובל בתוך הדלי מברשת סיידים ונותן בהנפת יד שפריץ של דבק נוזלי דליל על לוח המודעות, שולף מודעות וכרזות ניר מקופלות מתיקו, פורש אותן על לוח המודעות ומניף את המברשת מעלה מטה מספר פעמים עד שהמודעות נדבקו ללוח, והולך משם במהירות לעבר לוח המודעות הבא.

היו לוחות מודעות שהתעבו מאוד במהלך השנים, כיוון שהמדביקים לא טרחו להוריד את המודעות הקודמות אלא פשוט הדביקו מודעות על גבי מודעות, עוד שכבה ועוד שכבה עד שלוח המודעות היה מקבל עובי של עשרות שכבות של מודעות, משהו כמו עדות ארכיאולוגית לחיי החברה של אז.

אהבתם? שתפו למשפחה ולחברים ! 🙂