ב 2 ליולי, 1971, סטודנט בן 24 מאוניברסיטת פרזנו סיטי חזר הביתה אחרי ערב במסלול המירוצים.

בדרכו הביתה, הוא הבחין ב'זוהר' מוזר והחל לנסוע לכיוון מה שהוא העריך הייתה שריפה.

הוא הגיע לבית שעלה בלהבות. שלוש ילדות צעירת עמדו בחוץ בפיג'מה. הייתה גם אמא מבועתת שצרחה שאחד הילדים שלה עדיין כלוא בתוך הבית.

המשטרה בדיוק הגיעה, אבל מכבי האש עדיין לא היו שם.

האמא הנואשת, קרול מגי, סיפרה לשוטרים ולאדם הזר באיזה חדר נמצא התינוק שלה – לא היה זמן לבזבז.

מכיוון שהאנשים היחידים בזירה היו השוטרים והסטודנט הצעיר, השוטרים שברו את החלון והרימו את הסטודנט לתוך החדר מלא העשן, שם התינוק היה אמור להיות.

האדם הזר מצא את התינוק והרים אותו. למרבה המזל, התינוק היה בריא ושלם. הגיבור הצעיר יצא דרך החלון וטיפס למטה מחוץ לבית הבוער. הכל עבר בשלום, מלבד זה שהוא נחתך מהזכוכית השבורה שבחלון.

רגעים אחר כך, כשהאמא אסירת התודה חיבקה את התינוק שלה, הסטודנט המסתורי נעלם. ברגע הזה, התקרה התמוטטה והחדר של הילד נבלע בתוך הלהבות.

האיש הצעיר שהציל את התינוק חזר לחייו ומעולם לא שמע דבר נוסף על התינוק אותו הציל.

העיתון המקומי פרסם כתבה על השריפה הנוראית, אבל לא היה להם מידע אודות האדם המסתורי טוב הלב שהציל את התינוק באותו הלילה. חבר של הסטודנט יצר קשר עם העיתון כדי ליידע אותם ששם המשפחה של הסטודנט המסתורי הוא פרוינד.

אך המשפחה לא הצליחה למצוא את הגיבור המסתורי, והם מעולם לא זכו להגיד לו 'תודה'.

שנים רבות אחר כך, כשסינדי פאר-גוטיירז, אחת הילדות הקטנות שעמדו מחוץ לבית בפיג'מה באותו הלילה, כתבה על השריפה מהילדות שלה כמשימה בקורס באוניברסיטה, משהו קרה.

היא כתבה מכתב תודה ושלחה אותו לעיתון המקומי, 'הפרזנו בי', וביקשה שהם יפרסמו את המכתב שלה כמודעה בעיתון.

אם הסטודנט שקוראים לו 'פרוינד' עדיין גר באזור, אולי הוא יראה את זה?

עיתונאים בפרנזו בי החליטו לעזור לסינדי למצוא את האיש שהציל את אחיה הקטן ב 1971. ובסופו של דבר הם הצליחו.

בסוף השנה שעברה, היא ואחותה ביקרו את ריק פרוינד בפעם הראשונה, וסוף סוף יכלו להגיד לו תודה כמו שצריך.

במהלך המפגש הזה, הן סיפרו לפרוינד שהילד אותו הציל היה בן, רוברט 'בובי' מגי. בובי בן 47 וגר מחוץ לפרזנו. הוא עובד כנגר ועוסק באמנות עץ.

בובי הוא גם בעלים של שדה דלעת בפרזנו שם הוא עובד בחודשי הסתיו. הוא מנהל גם ארגון להתרמת דם, ובדרך כלל יש לו אמבולנס להתרמת דם באזור.

"אנו משקיעים דם, יזע ודמעות בעבודה שלנו, ואני משער שזה הדבר שאני הכי גאה בו, שבכל שנה אנו מצילים חיים", אמר בובי, שהפרויקט שלו אסף יותר מ 18,000 תרומות דם במהלך 18 השנים האחרונות.

זמן קצר אחרי המפגש עם האחיות, בובי ומשפחתו פגשו את ריק פרוינד במסעדה. בובי למד שפרוינד שרת בצבא כשוטר צבאי ושהוא בעלים של חברת משאיות.

למרבה הצער, אמא קרול לא זכתה לפגוש את פרוינד פנים אל פנים שוב; היא נפטרה בשנת 2003. אך היא כן כתבה מכתב תודה – מנקודת המבט של בובי. בובי גילה על המכתב הזה רק כשהיה מבוגר.

הנה מה שקרול כתבה:

הצלתי את חיי ונעלמת לפני שההורים שלי יכלו להביע בפנייך את התודה שלהם; ישנם גיבורים שלא רוצים שיודו להם. 

ותודה אינה מספקת על שהצלת את חיי. אבל אני יודע שאמא ואבא יעשו כמיטב יכולתם ללמד אותי מה מותר ומה אסור, ולקבל ממך דוגמא.

ראית מה צריך לעשות ועשית את זה. לעולם לא נשכח אותך. 

בובי

זה ברור שהחיים של בובי הושפעו מאותו הלילה. הוא עובד כדי להציל חיים, למרות שעושה זאת בדרך קצת יותר מאורגנת ומסודרת.

עבור ריק פרוינד, זו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא היה הגיבור במקום הנכון בזמן הנכון. למעשה, הוא הציל אדם זר נוסף בעזרת תרגיל ההיימליך וגם הציל חיים של אדם נוסף בעזרת החייאה, בהלוויה. דבר דומה התרחש לפני מספר שנים, אבל הפעם, ריק הציל אדם מהתקף לב בזמן שהיו ביער וצדו.

ריק קיבל מספר פרסים על הרואיות, והציטוט הזה מסכם את סיפור חייו בצורה יפה:

"אתה רואה משהו לא בסדר ולוקח נשימה עמוקה כשאתה רואה שאף אחד אחר לא יעזור. אז אתה נכנס לפעולה ועושה את זה".

בכל פעם שאנו נמצאים בסיטואציה בה יש צורך בעזרה, אנו עומדים בפני החלטה – להתערב או לעמוד בצד ולהתבונן?

נדיר שאנו זוכים לראות את ההשלכות של ההחלטה שלנו.

בליל קיץ ב 1971, אדם צעיר ראה משפחה במצוקה, הציע לעזור והמשיך בחייו. הוא לא עשה זאת כדי לקבל הכרה.

בסופו של דבר, בילד אותו הציל הקדיש חלק גדול מחייו כדי להציל חיים של אחרים.