"אני כישלון בזוגיות!"

"לא מגיע לי להיות מאושרת.."

"למה זה חייב להיות כל כך קשה אצלי.."

"למה אני לא כמו כולן..?"

אני שומעת את המשפטים האלה המון.

אני מכירה את המשפטים האלה מהעבר שלי, מהווה שלי – מהחיים שלי.

אנחנו מגיעות לוח חלק לעולם הזה.

לוח חלק יפה ובוהק.

כמה תקווה, אופטימיות ושמחה חיים יש בתינוק שמתחיל לגלות את העולם.

זוחל, עומד, מתחיל ללכת, נופל.

זה שהוא נפל אתמול, לא מונע ממנו להמשיך לנסות וללכת, להתקדם – להיות בתנועה ולהגיע אל היעד המבוקש, גם אם מדובר ב – קוביה.. זה ממש לא משנה, הוא הגיע.

אז כך הגענו לעולם, עם נטיה טבעית לשרוד, להתקדם, להסתקרן ולרצות להגיע אל הצעצוע הבא שבדרך.

אני לא יודעת באיזו נקודה בציר הזמן, התחיל הלוח החלק שלנו לקבל שריטות עמוקות שנצרבו לנו היטב בתודעה ובלב.

"את לא מספיק חכמה!"

יש לך פנים יפות, אם רק תרדי כמה ק"ג זה יהיה מעולה"

"את לא טובה באלגברה, פשוט לא"

"את לא יודעת לרקוד"

"את לא מושכת מספיק"

במילים אחרות את בעיקר לא משהו.

זה ממש כבר לא משנה מה את לא, העיקר שהמסר נקלט ונשמר – אצלך!

זה מתחיל בהורים עובר למורים ממשיך בצבא, חברים / חברות לעיתים בן זוג (בעבר או בהווה).

המון קולות, קביעות ואמונות שמייצרים לנו בסופו של דבר את האמונה והתפיסה שלנו לגבי עצמנו.

ואז בגיל 30 או ארבעים, רווקה נשואה או גרושה – אותן נשים נפלאות מגיעות אלי והן לא אוהבות את עצמן.

בכלל.

הן לא מאמינות בכוחות שלהן.

הן לא מאמינות ביכולות שלהן.

הן לא מבינות עד כמה הן מופלאות ויחודייות.

ואז החיים מאלצים אותך לקבל החלטות.

הן מגיעות לצמתים כמו גירושין, שינוי קריירה, איבוד האני שלי בתוך הזוגיות / המשפחתיות.

ומה עכשיו?

לאן ממשיכים מכאן?

איך ממשיכים מכאן?

מאיפה מתחילים?

צריך המון אומץ לעצור לרגע ולהתבונן לתוך עצמך.

צריך המון אומץ לעצור ולצאת מול כל אותן אמונות מגבילות ומקטינות שמנהלות אותנו.

מול אותם בורות שאנחנו נופלות לתוכן שוב ושוב.

אנחנו רגילות לאחוז בבלון הזה כל כך חזק ומפחדות מאוד מהאפשרות של מה יהיה אם נעזוב את שק הפחדים שלנו..?

איך נתמודד עם הריק?

במה נמלא אותו אז..?

אולי בטעות נבחר להיות מאושרות..?

כמאמנת אישית לנשים אני מלווה אותן בכל יום בהתמודדות עם הבורות שלהן.

אני מלווה גם את עצמי עם הבורות שלי.

וכשקשה לי אני הולכת לעבור אימון בעצמי אצל קולגה יקרה שתזכיר לי את מה שגם אני לעיתים שוכחת:

המחשבות שלי לא מגדירות אותי

אני זה לא הפחדים שלי

מותר ואפשר לבחור בכל יום בעצמי

גם אם היום החלום שלי נראה רחוק והדרך לא ברורה, אני יודעת שאני אגיע!

 אז, אני ממשיכה לצעוד בין הבורות שלי, מודעת אליהם, מנהלת אותם ולא הם אותי, בוחרת מתי ולאן להיכנס ובעיקר תוך כמה זמן לצאת, עד שאני אגיע אל היעד שלי.