מכתב שכתבתי לאבא.

 

"היי אבא,

היום חשבתי על הצחוק שלך והגעתי להבנה המחרידה שאני לא זוכר איך הוא נשמע. אני פשוט לא זוכר. כשהבנתי את זה חשתי משותק מבושה ומחוסר אמון. כאילו לא יכולתי לזהות את עצמי יותר.

 

 

 

 

עצמתי את עיני, ניסיתי להרגיע את שאר רעשי העולם. נשמתי נשימה עמוקה. ראיתי את החיוך שלך. אבל לא יכולתי לשמוע את הצחוק שלך. לא משנה כמה ניסיתי, לא יכולתי לשמוע את זה, אבא. ניסיתי, באמת. אני לא יודע למי לפנות שיעזור לי לשמוע את הצחוק הזה שוב. רק פעם אחת.

 

זה הדבר המצחיק במוות: עד כמה הוא באמת חי. איך הוא פתאום מתגנב לתוך החיים. המוות חומק ברגעים שבהם אין לו חלק, כל רגע גדול הוא תזכורת לאובדן. המושב הפנוי. החלל הריק. החיוך החלול. המוות לא צריך להיות בטקס, אבל הנה הוא, מנופף לי לשלום, מזכיר לי שהוא כאן. אני לא רוצה שהמוות יעקוב אחרי כמו הצל של פיטר פן. אני רק רוצה לזכור אותך. את הצחוק שלך, הזרועות שלך. את אהבתך. אני לא רוצה לזכור את המוות.

 

 

 

 

עברתי על הדברים שלך בשבוע שעבר. זה מוזר, אבל זה לא גרם לי להרגיש לא נוח. מצאתי את זה מרגיע. היית שם איתי, בדרך כלשהי. קראתי את יומן הנסיעות שלך, זה שסיפר את כל הטיולים שלך ברחבי הארץ. סיפרתי לחברה שלי והיא אמרה, "אתה צריך לנסוע באותו מסלול שהוא עשה יום אחד!" אני חושב שאני אעשה את זה, אבא. אני חושב לקרוא לך בכל מקום שאני אהיה בו שאוכל לראות את כל מה שאת ראית.

 

משלמים הרבה עבור חשיפה?

לפרטים נוספים הקליקו–> http://bit.ly/Anipo-Go

 

כעסתי עליך במשך 6 החודשים הראשונים שלאחר מותך. ידעתי שזה לא הגיוני, אבל המילים שלך שיחקו על לולאה בזיכרוני. "אני לא מרפה. אני אמשיך להילחם. אני אהיה כאן לראות אותך גדל." אני יודע שזאת לא הייתה הבטחה שהגוף שלך מסוגל לעשות, ואני סולח לך. אני מקווה שתסלח לי על שאני אנוכי. על כל הזמנים בהם קיללתי אותך על סרטן. למה? למה אבא שלי? הרי אבא שלי כל כך נפלא, אמפתטי. זה לא נשמע לי הגיוני. אבל זה לעולם לא יהיה. לא הכל קורה מסיבה, ולמדתי שזה משהו שאני חייב לקבל.

 

 

 

 

בימים אלה, אני סופר כמה אבני דרך בחיי פספסת. את החברה הראשונה שלי. סיום התיכון שלי. הגיוס. השחרור. הטיסה. החזרה הביתה. היום הראשון באוניברסיטה.

הכי קשה שאתה לא רואה אותי מופיע. אני רואה המוני אנשים, אבל אתה אף פעם לא אחד מהם. כובעים. שמלות. דירות.

 

היו רגעים, תקופות, שקעתי כל כך נמוך שלא הייתי בטוח שאני יכול אי פעם לשחות בחזרה לפני השטח. אבל תמיד ראיתי את הפנים שלך, כמו אור בקצה המנהרה. גם כשאני לא שומע את הצחוק שלך, אני תמיד רואה את הפנים שלך.

 

 

 

 

אבל אני כל הזמן מנסה לשמוע את הצחוק הזה.

ואני לא אפסיק לנסות.

 

אני אוהב אותך עד הירח וחזרה.

מצטער שאני לא כותב לך לעתים קרובות יותר."