מרקו דפלנו הוא אורולוג שעובד בסרדיניה, איטליה. הוא רופא צעיר, אבל בשל אופי המקצוע שלו, הוא כבר פגש דברים רבים בחייו; חלקם טובים, חלקם פחות.

בזמן שעבד יום אחד הוא פגש אישה זקנה שהשאירה עליו רושם כל כך גדול שהוא יזכור אותה כל חייו. הוא כל כך התרגש מהמפגש איתה שהוא החליט לשתף את מה שקרה בפייסבוק. מאז הפוסט הפך ויראלי ולא קשה להבין מדוע…

הוא כתב בפוסט:

"היום קיבלתי קריאה לייעץ במחלקה אחרת. הדבר הרגיל…זה היה לגבי מטופלת עם סרטן סופני ואי ספיקת כליות כתוצאה מדחיסה של השופכן. האישה שפגשתי הייתה בת 70-80, עם שיער כתום גזר וציפורניים ורודות בוהקות.

– בוקר טוב גברת. 
– בוקר טוב לך דוקטור.

הסתכלתי בתיק שלה, ביצעתי בדיקה, ועשיתי אולטרסאונד.

– גברתי, הכליות שלך מתקשות: הן לא מצליחות לגרום לשתן יותר, אז אני אצטרך להחדיר צינורית, סוג של שסתום שעוקף את המכשול. ואז תוכלי לעשות פיפי דרך שני צינורות מחוברים לשתי שקיות.

– סליחה, ד"ר, זה אומר שיהיה עוד פאוץ' מאחורי?

(היא כבר עברה קולוסטומיה.)

– כן גברתי.

הייתה דממה ארוכה. הרגישה כאינסופית. אבל אז בסוף, היא הסתכלה עלי וחייכה.

– סליחה, איך אמרת שקוראים לך?

– דפלנו.

– לא. השם שלך.

– מרקו.

– מרקו…איזה שם יפה. יש לך רגע?

– כמובן גברתי.

– אתה יודע, אני כבר מתה. אתה מבין?

– מצטער…לא, אני לא מבין.

– מתתי לפני 15 שנה. כשבני בן ה 33 מת מהתקף לב. גם אני מתתי באותו היום.

– אני כל כך מצטער.

– מתתי אז, יחד איתו. ואז מתתי שוב לפני 10 שנים כשהמחלה שלי אובחנה. אבל עכשיו אני כבר לא צריכה להעמיד פנים. 

– הילדים שלי מטופלים, גם הנכדים שלי. אני רוצה להצטרף אליו. בשביל מה לחיות עוד כמה שנים עם השקיות האלה, עם סבל וכל כך הרבה עבודה מצידי ומצד האהובים שלי?

– יש לי את הכבוד העצמי שלי. האם תיפגע אם לא ארצה לעשות דבר? אני עייפה. אני מוכנה להפקיד עצמי בידיו של האל. תגיד לי את האמת, האם אני אסבול? 

– לא גברתי. את יכולה לעשות מה שאת רוצה. אבל לשים שתי שקיות…

– מרקו, אמרתי לא. אלה החיים שלי. החלטתי. אם אתה רוצה לעשות משהו, בוא נפסיק את העירוי. אז אני אוכל ללכת הביתה ולאכול גלידה עם הנכד שלי. 

כל מילה שהיא אמרה העלימה את ההגנות שלי, כאילו תולשים עלי כותרת מפרח. שכחתי מהתשישות שלי, מהכעס והתסכול שלי, הכל. שכחתי את שנות הלימוד, את אלפי הדפים שקראתי, את החוקים, את העובדות. הרגשתי עירום ומרוכך כשאני עומד מול הכנות הזו, המודעות הזו למוות. 

הסתובבתי כדי לכתוב בתיק על מנת שהאחות לא תראה את הדמעות בעיני. התרגשתי כל כך. כל מי שמכיר אותי יודע שאני לא מתרגש בקלות. 

– מרקו, זה ריגש אותך? 

– כן, קצת, אני מתנצל גברתי. 

– לא, זה נחמד. תודה לך. זה גורם לי להרגיש חשובה. תקשיב, בבקשה תעשה לי טובה נוספת. אם הילדים שלי באים וצועקים עלייך, תתקשר אלי. אני אגיד להם להפסיק. תכתוב שאני בסדר, טוב? 

– כן גברתי.

– מרקו, אני יכולה לשאול אותך דבר נוסף?

– בטח!

– אתה מיוחד. אני יודעת שתגיע רחוק. תן לי נשיקה, כמו שהיית נותן אם היית הבן שלי – אכפת לך?

– כמובן שלא.

– אני אתפלל עבורך. ועבור הבן שלי. אני מקווה לראות אותך שוב. 

– גם אני. תודה לך גברתי. 

היא נתנה לי את השיעור הטוב ביותר לחיים, עם המילים הפשוטות האלה. המוות הוא החלק האחרון של החיים. אין צורך לחשוש, לפחד, או להיות אנוכיים. דברים ששנים של לימודים לא ילמדו אתכם. הרגשתי כל כך קטן שם, מול העוצמה הזו. 

סבל הוא חלק מאהבה, הוא מאחד אנשים לפעמים יותר מהאהבה עצמה. ולפעמים מילה טובה היא תרופה חזקה יותר מכל תרופה מודרנית. לא משנה מה אתם חושבים, תוקירו ותעריכו את המסע".

בבקשה שתפו את הסיפור החשוב הזה עם האנשים שאתם אוהבים. יחד, בואו נזכיר לאנשים מה באמת חשוב בחיים.