מרקו דפלאנו הוא אורולוג מסרדיניה, איטליה. הוא צעיר יחסית לרופא, ובגלל אופי העבודה שלו, הוא כבר ראה לא מעט זוועות.
להצטרפות הקליקו 👈 https://bit.ly/3tdbv
יש לו ניסיון בכל מיני סיפורים – חלק עם סוף טוב, וחלק בלי.
יום אחד בעבודה, הוא פגש איזה זקנה שהשאירה עליו רושם גדול. הוא כל כך התרגש מהמפגש איתה שמאוחר יותר הוא כתבה על זה פוסט בפייסבוק. קראו אותו למטה.
"היום קיבלתי שיחה וביקשו ממני לייעץ במחלקה אחרת. הדבר הרגיל…זה היה בקשר לחולה עם סרטן סופני וואי ספיקת עליות בגלל לחץ על השופכן. האישה שפגשתי שם הייתה בת 70-80, עם שיער כתום וציפורניים ורודות בוהקות.
-בוקר טוב, גברתי-בוקר טוב לך, דוקטור
הסתכלתי בתיק שלה, עשיתי בדיקה, וביצעתי אולטרסאונד נוסף.
-גברתי, הכליות שלך מתקשות: הן לא מסוגלות להיפטר משתן בצורה נורמלית, אז אני אצטרך להחדיר צינורית, סוג של שסתום שעוקף את המכשולים. ואז תעשי פיפי לשתי צינורות מחוברות לשתי שקיות..-סליחה דוקטור, זה אומר שיהיה פאוץ' נוסף מאחורי?
(כבר היה לה קולוסטומיה.)
– כן גברתי.
היה שתיקה ארוכה. הרגישה כמו נצח. אבל אז בסוף, היא הסתכלה עלי וחייכה.
– סליחה, איך קוראים לך?-דפלאנו.-לא, השם שלך.-מרקו.-מרקו…איזה שם יפה. יש לך רגע?-כמובן גברתי.-אתה יודע, אני כבר מתה. אתה מבין?-מצטער, לא…אני לא.-מתתי כבר לפני י15 שנה. כשלבני בן ה 33 היה התקף לב והוא נפטר. גם אני מתתי ביום הזה.-אני כל כך מצטער.
-מתתי אז, יחד איתו. ואז מתתי שוב לפני 10 שנים כשאיבחנו אצלי את המחלה. אבל עכשיו אני כבר לא צריכה להעמיד פנים. הילדים שלי בסדר, וגם הנכדים. אני רוצה ללכת להצטרף אליו. בשביל מה לחיות עוד כמה ימים עם השקיות האלה, עם סבל וכל כך הרבה עבודה בשבילי ובשביל האנשים היקרים לי? יש לי כבוד עצמי. האם תיפגע אם לא ארצה לעשות דבר? אני עייפה. אני מוכנה להפקיד עצמי בידיו של האל. תגיד לי את האמת, האם אני אסבול?
-לא, גברתי. את יכולה לעשות מה שתרצי. אבל לשים את שתי השקיות…
-מרקו, אמרתי לא. אלה החיים שלי. החלטתי. אם אתה רוצה לעשות משהו, בוא נפסיק את העירוי. ואז אני יוכל ללכת הביתה לאכול גלידה עם הנכד שלי.
כל מילה שהיא אמרה קילפה את ההגנה שלי, כאילו מורידים עלים מפרח. שכחתי מהעייפות שלי, את הכעס והתסכול שלי, הכל. שכחתי את שנות הלימוד, את אלפי הדפים שקראתי, את החוקים, את העובדות. הרגשתי עירום וללא הגנה כשעמדתי מול הכנות המדהימה הזו, המודעות הזו למוות.
הסתובבתי כדי לכתוב בתיק שלה על מנת שהאחות לא תראה את הדמעות שבעיני. כל כך התרגשתי. כל מי שמכיר אותי יודע שאני לא מתרגש בקלות.
-מרקו, האם זה רגיש אותך?-כן, קצת גברתי. אני מצטער.-לא, זה נחמד. תודה לך. זה גורם לי להרגיש חשובה. תקשיב, בבקשה תעשה בשבילי טובה נוספת. אם הילדים שלי באים וצועקים עלייך, תתקשר אלי. אני אגיד להם להפסיק. תכתוב שאני בסדר, טוב?-כן גברתי.-מרקו, אני יכולה לשאול אותך דבר נוסף?-בטח!-אתה מיוחד. אני יודעת שתגיע רחוק. תן לי נשיקה, כמו שהיית נותן אם היית הבן שלי – אכפת לך?-ברור שלא.-אני אתפלל עבורך, ועבור הבן שלי. אני מקווה לראות אותך שוב.-גם אני. תודה לך גברתי.
באותו הרגע היא הייתה האדם הכי יפה בעולם: קורנת, בטוחה בעצמה, אמא, סבתא – אהבה טהורה.
היא נתנה לי את השיעור הכי טוב לחיים, עם המילים הפשוטות האלה. מוות הוא החלק האחרון של החיים. אין צורך לפחד, חרדה, או אנוכיות. דברים ששנים של לימוד לא מלמדים אותך. הרגשתי כל כך קטן, מול העוצמה הזו.
סבל הוא חלק מאהבה, הוא מחבר אנשים, לפעמים יותר מאהבה עצמה. ולפעמים מילה טובה היא תרופה חזקה יותר מאשר תרופה מודרנית. לא משנה מה אתם חושבים, תוקירו את המסע".