החיים שלנו עסוקים, וכולנו מתמודדים עם לחצי ואתגרי היומיום כך שקל מאוד להיות להתרגז על אנשים שאנו פוגשים.
עבורי, החלק הגרוע ביותר הוא הנסיעות. התחבורה הציבורית תמיד מלאה, הרכבת מאחרת, ואני מוצא עצמי מתעצבן על אנשים שהולכים לאט מדי, נתקלים בי – או אפילו גרוע מזה – אנשים שדוחפים ומנסים לעקוף בתור כשאם עומדים ומחכים כבר 10 דקות.
אבל אם נאט קצת וננסה להסתכל על דברים מנקודת מבט של אנשים אחרים, אנו נגלה שלא כולם מנסים לעצבן אותנו…למעשה, ישנם אנשים זרים עם לב טוב שחושבים עלינו כשאנחנו חושבים שהם פשוט פועלים נגדנו.
זה מה שהמלצרית בסיפור הזה למדה כאשר ילד קטן נכנס למסעדה בה היא עובדת כדי לקנות גלידה.
המלצרית הייתה עסוקה בלשרת לקוחות בזמן שהמסעדה הייתה עמוסה בשעת צהריים כאשר ילד בן 10 נכנס והתיישב באזור שלה.
המלצרית התרגזה מיד. היא ידעה שהילד לא יבזבז הרבה כסף. הוא סתם בזבז את הזמן שלה.
אך זו הייתה העבודה שלה, לשרת לקוחים משלמים, אז היא ניגשה לילד והניחה מולו את התפריט.
"כמה עולה גלידת סנדיי?", שאל הילד בתמימות.
"50 סנט" היא אמרה לו.
"אהה", הוא אמר והסתכל למטה על הברכיים שלו.
"כמה עולה גלידה רגילה", הוא שאל במקום.
בשלב הזה המלצרית כבר איבדה את הסבלנות. היא ראתה את תור הלקוחות מחוץ למסעדה והיא רצתה להושיב לקוחות שמשלמים יותר כסף.
"כוס גלידה רגילה עולה 35 סנט", היא ענתה לילד בחוסר סבלנות. הילד הקטן חייך והזמין את הגלידה, והמלצרית הלכה מהמקום.
כמה דקות אחר כך היא חזרה עם הגלידה ועם החשבון, הניחה אותם מול הילד ועזבה בלי לומר מילה.
הילד אכל את הגלידה בשקט, שילם את החשבון ועזב את המסעדה.
כשהמלצרית ראתה שהילד עזב, היא הרגישה הקלה שהוא לא לקח יותר מדי מהזמן שלה. היא ניגשה לנקות את השולחן, אבל אז ראתה משהו שחיכה על השולחן. כשהתקרבה, הלב שלה נשבר.
זה היה טיפ של 15 סנט.
המלצרית נותרה ללא מילים. לילד היו רק 50 סנט, והוא בחר את הגלידה הזולה יותר מכיוון שהוא הכניס את הטיפ שלה למחיר. הוא חשב עליה.
המלצרית התמלאה בושה. איך היא יכלה להיות כל כך לא נחמדה כלפי הילד? הוא הקריב את גלידת הסנדיי שלו רק כדי שהמלצרית תוכל לקבל את הטיפ שלה.
אם רק היינו מקדישים קצת יותר מחשבה אחד כלפי השני, אני יודע שהעולם היה מקום טוב יותר. שתפו את הסיפור אם אתם מסכימים.