כשהאמא ג'ני סטודנרות' גרשון הייתה בהריון, היא חוותה את האזהרות הרגילות שאנשים מרגישים חופשיים לתת. ואכן, הריון, במיוחד הראשון, הוא לא דבר קל – אבל לאו דווקא בגלל הלחצים הפיזיים והמנטליים שיש על נשים.
כי ג'ני חוותה דבר נוסף שהטריד אותה: אחרות שחלקו איתה עצות לא רצויות, על ההיריון שלה, אבל גם על מה שיקרה אחריו, ברגע שהילד נולד.
הכוונות אומנם היו טובות, אך העצות הללו יכולות להיות מעצבנות, מכיוון שבדרך כלל אנו רוצות שתהיה לנו חוויה אישית משלנו.
אחרי שהתינוק נולד, ג'ני החליטה להגיב לכל העצות הללו, או כפי שהיא קוראת להן 'אזהרות' שאנשים נותנים לה. והיא עשה זאת בדרך הכי מרגשת שיש. היא החליטה לפנות לרשת כדי לשתף את האזהרה העוצמתית שלה לגבי לידת הילד הראשון, והיא קוראת לאזהרה – 'הן היו צריכות להזהיר אותי'.
קראו למטה את מה שכתבה ג'ני, אך היזהרו – אם אתן אמהות, ואפילו אם אתן לא, כדאי שתכינו את הממחטות.
הן היו צריכות להזהיר אותי
כשהייתי בהריון, כולם ניסו 'להזהיר' אותי ממה שעומד להגיע. במשך 10 החודשים (בואו נודה על האמת, הריון הוא 10 חודשים ולא 9) הסתובבתי מבועתת. האזהרות עפות עלי מכל כיוון – בתור בסופר מרקט, ברחוב, בשיעור יוגה. אזהרות, אזהרות בכל מקום על מה שעומד להגיע – מכאבי התופת של הלידה עצמה ועד לצל של עצמי שאהפוך להיות ברגע שהילדה שלי תיוולד.
היו רגעים שהרגשתי כמו אסירה שנידונה למוות, מנסה להכריח את עצמי ליהנות מקצת זמן איכות למרות הגודל שללי וחוסר הנוחות, מכיוון שאם הייתם שואלים אחרים, ההנאות הקטנות שלי יעלמו בקרוב.
"תיהני מבעלך עכשיו – התינוקת כל כך תעסיק אותך שלא יהיה לכם זמן לבלות יחד כשהיא תגיע!". "תקני בגד ים שלם בקיץ הבא כי הגוף שלך לעולם לא יחזור להיות אותו הדבר." או גרוע מכך, מאחת הרופאות שלי, כשהבעתי חשש לגבי זה שלא אהיה סקסית בעיני בעלי, "אחרי הלידה של הראשונה את תורידי את המשקל, אבל אחרי הילד השני? תשכחי מזה. עד אז את תהיי כל כך עייפה, שכבר לא יהיה אכפת לך".
אמאל'ה!!!
וכולכן מכירות את המשפט האהוב עלי, 'תשני עכשיו כשאת עוד יכולה' (והאחות של המשפט הזה, 'תהני עכשיו מהשקט', 'תעשי מניקור-פדיקור עכשיו – כי לא תעשי את זה בזמן הקרוב', והמשפט האהוב, 'לעולם לא יהיה לך זמן להתקלח').
אבל עם כל האזהרות המפחידות הללו שגרמו לי להרגיש שסוף העולם קרב ובא, הן שכחו להזהיר אותי לגבי מה שבאמת עומד לקרות.
הן היו צריכות להזהיר אותי שאחרי כל שעות הצירים הללו (שחצי מהן היו עם אפידורל, שהפך את הכל לנסבל בהחלט), שבפעם הראשונה שאראה את הפנים שלה הלב שלי יתפרץ מחוץ לחזה ויתנפץ על הרצפה.
הן היו צריכות להזהיר אותי שבכי בגלל שאת מאושרת זה משהו שבאמת קורה, וזה משהו שאת לא יכולה לשלוט בו כשאת אמא ומחזיקה את היופי הטהור הזה בידיים שלך. אז חשוב שיהיה לכן טישו קרוב כל הזמן, ותתחילו לקנות אייליינר עמיד למים.
הן היו צריכות להזהיר אותי שאני יאהב את בעלי הרבה יותר ברגע שהוא יהפוך לאבא של הילדה המושלמת שלי, עד כדי כך שאני לא אזכור איך הרגישה האהבה הקודמת. שיהיו לנו אתגרים, ו-ויכוחים קטנים על שטויות – אבל שגם נמצא דרכים חמודות לבלות זמן יחד עם לנסוע בעיר כשהיא ישנה במושב האחורי. שנמציא לה כינויים מצחיקים ונצחק עד שתכאב לנו הבטן. שהוא סוף סוף יוודא שיש בבית יין בשבילי וזה יהיה הדבר הכי רומנטי אי פעם. כשאני אשמע אותו אומר בזמן שהוא מחליף לה חיתול, "אני א-בא. אהה-באאא. את תגידי אבא לפני אמא, נכון?".
ושהלב שלי, שנמס ללבה, ימס מחוץ לליבי ישר לרצפה.
הן היו צריכות להזהיר אותי שאכילת מזון בריא בכמויות הנכונות יצור מספיק חלב שהבת שלי זקוקה כדי לגדול. שבהתחלה בכלל לא ארצה לעשות דיאטה, בכלל. שאשמע בביקורת אצל הרופא שהיא עלתה יפה מאוד במשקל, והכל בזכות הגוף שלי שמאכיל אותה, וזה יגרום לי להרגיש הכי גאה אי פעם. שהמשקל שכל כך הייתי אובססיבית לגביו הוא עכשיו שלה, ושהכל יהיה קשור לבריאות. שהגוף שלי יכנס לג'ינס אחרי שישה שבועות, אבל שכל כך יהיה לי נוח בטייץ שבכלל לא יהיה אכפת לי מהג'ינס. ושבעלי יגיד לי שאני סקסית. לעתים קרובות, ובטון משכנע.
הן היו צריכות להזהיר אותי שלמרות העייפות, לקום באמצע הלילה לטפל בצרכים שלה יהיה הדבר הכי מתגמל שאי פעם עשיתי. שכאשר רק שתינו מתעוררות ב 4 לפנות בוקר, אני אעריך את השקט הרך של העולם, חתולה על כפות הרגליים שלי, ותינוקת יונקת, ואני בוכה מכיוון שהימים האלה לאט לאט נעלמים.
הן היו צריכות להזהיר אותי שהלב שלי ישבר כשהיא לאט לאט גדלה ובגדי הניו בורן כבר לא עולים עליה. שלפעמים אני פשוט אבהה בה במשך שעות ולא יהיה לי אכפת מתאריכי יעד שאני מפספסת. שהבכי והצרחות שלי לא יעצבנו אותי, אלא יגרמו לי לעמוד במשימה, כשכאשר אני מרגיעה אותה, אני ארגיש כמו כוכבת רוק.
שאני כן אשן. אולי לא בכל לילה ואולי לא כל כך הרבה שעות ברצף. שהדבר שהכי יציק לי לגבי שינה יהיה שבכל פעם שהיא נרדמה לי על החזה, אני אדאג שאולי זאת תהיה הפעם האחרונה. הן היו צריכות להזהיר אותי שטיפול בתינוקת שלי תהיה עבודה במשרה מלאה – אבל העבודה הכי טובה שאי פעם הייתה לי.
הן היו צריכות להזהיר אותי שכן יהיה לי זמן לעשות פדיקור, אבל בכל הזמן הזה שאני יושבת בכיסא אני אשלח הודעות לבעלי בגלל שאני כל כך מתגעגעת אליהם.
הן היו צריכות להזהיר אותי שלהפוך לאמא ישנה כל דבר בחיים שלי, אבל שלעולם לא ארצה לחזור לאחור ולבקר את אני 'השינה', לא לשנייה אחת.
הן היו צריכות להזהיר אותי שהחיים שלי עומדים להיות כל כך עשירים, יפים ומספקים, שאסתכל על החיים הקודמים שלי ואגיד, 'איזו מסכנה הייתי. עדיין לא הכרתי אותה'.