במוקדם או מאוחר כולנו חווים אובדן של מישהו אהוב ויקר.
להצטרפות הקליקו 👈 https://bit.ly/3tdbv
החלל שזה יוצר חודר עמוק, ולמרות שאנשים אומרים ש'זמן מרפא הכל', היגון והצער תמיד יהיו שם. ככה זה עובד.
הסיפור של בובי מור ואישתו, ג'רי, מכניס את זה למילים בצרוה עוצמתית.
אחרי 59 שנות נישואים, ג'רי נפטרה ובובי נשאר להתמודד עם העולם בלי אהובתו.
כשהצלמת אפריל יורצ'ביץ' שפרד ראתה את האלמן המתאבל מול הארון של אישתו, היא כל כך התרגשה שהיא החליטה לתאר את הרגע במילים.
המילים שלה והתמונה שוברת הלב לא היו אמורים להתפרסם. אבל אז בובי ומשפחתה של ג'רי ביקשו ממנה לשתף את הסיפור שלה כדי לעזור לאחרים בתהליך האבל, והיא פרסמה אותו בפייסבוק.
זה סיפור על איך יגון וצער הם חלק בלתי נמנע מחיינו, אבל זה גם סיפור על איך אהבה היא הדבר הכי חזק בעולם.
הסיפור אולי קצת ארוך, אבל תקראו אותו עד סופו. זה שווה את זה.
"היום הייתי עדה לסיפור אהבה. לא סוג האהבה שצעירים חולקים שמלאים בתשוקה עם הורמונים. זו לא הייתה אהבה שזוגות נשואים טריים חווים שרק חושבים על הרעיון של חיים באושר ובעושר.
בעולם כמו שלנו, בו נדרים נשברים במהירות בו פטיש דופק על מסמר, מה שראיתי היום היה נדיר, יהלום נדיר. היום ראיתי אדם, אדם שבור, עומד ערני מעל הפרס הכי נחשק שלו. כאן הייתה אהבת אמת.
כשהוא נכנס לחדר הצעדים שלו היו חלשים, אך לא היה ספק בנחישות שלו. העיניים שלו היו נעולות על היעד בקדמת החדר. ארון קבורה מתכתי ואפור שישב מתחת לאורות צבעוניים. חצי מהמכסה היה פתוח; על החצי הסגור היו פרחים בצבעים תואמים יחד עם סרטים עליהם היו כתובים המילים 'אישה' ו 'אמא'.
כשהגיע ליעד, וללא היסוס, הוא נשען קדימה ונישק את שפתיה הצבועות, גופו השברירי נשאר עומד איתן".
"כל כך עדינות וכל כך רכות היו המילים שלו אליה. המילים הללו ודאי נאמרו פעמים רבות, אך הפעם הן נאמרו באופן סופי.
'אני יודע שאת לא יכולה לשמוע אותי', הוא לחש. 'אבל, אני אוהב אותך' והדמעות שלו זלגו.
ביקור המשפחות נקבע לעוד כשעה, אבל הוא הגיע מוקדם. הוא לא רצה לבזבז את השעות האלה. במשך יותר מ 60 שנים היא הייתה לצידו, אבל זה עדיין לא היה מספיק. כלל לא מספיק.
אז הוא לקח כיסא והתיישב. מקל הליכה בצידו הימני, אישתו המנוחה לשמאלו, הוא ישב לצד הארון במשך כמעט שעה. הוא ליטף את זרועותיה ואת כפות ידיה. כאילו הוא מנחם אותה, אבל האמת היא שהוא ניחם את עצמו".
"לא נראה שהפריע לו שהעור שלה קר, הגוף שלה קשה ונוקשה; גם לא הפריע לו שהיא לא הגיבה למילים שהוא לחש. עד כמה שזה נראה מוזר, זו הייתה יכולה להיות תמונה רגילה מכל ערב נתון אצלם בבית. חוץ מריבוי הפרחים ומתנות קטנות שנשלחו על ידי חברים, הסיטואציה הזו נראתה נורמלית לחלוטין.
כשהמשפחה החלה להיכנס, הוא עדיין ישב שם, מחזיק את ידה, מלטף את שערה.
'היא נראית טוב, נכון?' הוא שאלה את הילדים שלו שהתקרבו. כולם הסכימו, והם בכו.
במשך כמעט 5 שעות הוא נשאר לידה, מותש, עד שהגוף שלו החליט שהוא צריך לפרוש והנפש שלו הייתה זקוקה למנוחה".
"האיש הזה, האיש המסור הזה, הראה יותר חן בזמן האבל שלו מאשר אחרים מראים ברגעים של אושר. עמדתי שם בתדהמה, צפיתי בנאמנות בהתהוות. מעולם לא ראיתי אדם כל כך שבור, שהאושר נשדד ממנו על ידי קללת המוות. תהיתי בזמן שצפיתי בו, מה הוא יעשה מחר ומחרתיים? היום היה החלק הקל.
היום היא עדיין הייתה כאן, שוכבת לצידו, הוא היה יכול לגעת, לראות או לנשק אותה. מחר, אחרי שתיטמן עמוק באדמה, והוא יחזור לביתם, מה אז? הדברים שלה עדיין יהיו שם – הריח של העור שלה, רשימת הקניות, הכיסא האהוב עליה, שאריות אוכל במקרר, המיטה שלהם. המיטה שלהם. איך מישהו יכול לישון לבד אחרי ששכב לצד החברה הכי טובה שלו במשך 59 שנים? אני לא יכולה לדמיין שאי פעם אוכל להירדם אחרי זה.
היום, הייתי עדה לסיפור אהבה. ואהיה עדה לו שוב מחר כשהסיפור סוף סוף יגמר, והבמה תהיה ריקה, והאורות יכבו.
בשביל בובי, וכל מה שהוא".
לכל אלו שמתאבלים, אנו מקווים שהלב שלכם יחלים בקרוב. האהובים שלכם תמיד יהיו איתכם בנפש ובלב, והאהבה שהרגשתם כל כך חזק תמשיך להיות לכם השראה בעתיד.
בתקווה, הסיפור של האיש הזה יתן לכם כוח בזמנים קשים. אל לנו לשכוח שהאהובים שלנו עדיין נמצאים איתנו, אם זה בלב או בענק קטן בגן עדן. אם אתם מסכימים, שתפו את הסיפור הזה עם החברים שלכם בפייסבוק.