חרטה שאי אפשר לחיות איתה.
חודש אחרי שאימי נפטרה, ישבתי לעשות סדר בין הר החפצים שלה. בטעות, או ביד הגורל, איך שתבחרו לקרוא לזה – פתחתי את אחת המחברות הישנות שלה, עם הדפים המצהיבים.
ככה מצאתי את סיפור האהבה המושלם, ביומן הישן של אמא שלי.
"פגשתי את אבנר בחורף 1982. הוא היה בן 19, מטר תשעים, עם שיער חום כהה, עיניים כחולות וחיוך שיכול להמיס קרחון, אני הייתי בת 15. היינו יחד בקושי חודש, אבל חודש שהיה מיוחד מאוד, לא ידעתי שזה החודש שישנה את חיי.
אחרי שנפרדנו, לא התראינו ולא דיברנו עד שחזר לביקור בעיר במאי 1985.
כבר הייתי בת 18 וכל הזמן הסתבכתי בצרות. נהייתי מיני-אלכוהוליסטית, והייתי עושה כמעט כל דבר תמורת כסף כדי לקנות את הוויסקי שלי. אפילו לגנוב מהמשפחה שלי. באותו בוקר כשאבנר הופיע אני לא הייתי בבית. אמי הייתה שם, והיא גילתה לו את כל הבעיות שהיו לי. כשהגעתי הביתה הוא כבר עזב, אבל אמר שיחזור כדי שנוכל לדבר. אז חיכיתי. בעצבנות. הייתי נרגשת לראות אותו, ובכל זאת גם פחדתי והתביישתי ממנו. מאוחר יותר באותו אחר צהריים הוא הגיע ויצאנו לסיבוב הליכה כדי שנוכל לדבר. זה היה כאילו מעולם לא נפרדנו והיה כל כך קל להיפתח.
הוא שאל אם אני יכולה פשוט להפסיק לשתות ואני הסברתי שזה לא כל כך קל. הוא הציע שאם אצליח לחכות כמה חודשים, הוא יעזור לי למצוא עבודה ומקום מגורים. אבל אמרתי לו שאני בספק אם אהיה בסביבה בעוד כמה חודשים. אבל המילה "לא" הייתה חסרת משמעות בעיני אבנר. הוא הודיע לי שהוא יטפל בזה.
כשחזרנו לבית שלי, אבנר שאל אם הוא יכול לדבר עם אמא שלי לבד. יצאתי לחצר האחורית. כשקראו לי לחזור כעבור כשעה, אבא שלי כבר הגיע הביתה מהעבודה, ונראה ששלושתם הסתדרו יחד. מסתבר שהם החליטו והסכימו שאני הולכת לעבור לגור עם אבנר.
חנינו בחוץ ליד הבית הישן של סבו של אבנר. במשך עשרה ימים כל מה שעשינו היה לדבר. על האמונות, החלומות, המטרות והשאיפות שלנו. לא היה קשה להתאהב באיש הזה. חשבתי שהוא מושלם בכל המובנים. לקח קצת יותר זמן כדי לגרום לו להתאהב בי, אבל לא הרבה. לשמחתי.
ביולי של אותה השנה כבר דיברנו על נישואים. זה לא היה דיון של כן או לא – רק עניין של מתי. בדצמבר הלכנו לבקר את המשפחות שלנו. נושא הנישואים עלה, אך לא נרשמה התלהבות בחדר. בלשון המעטה. הוא רצה לחזור הביתה – אז אמרתי לו שאנחנו לא יכולים לחזור הביתה עדיין, כי קניתי שמלת כלה באותו יום ורציתי להתחתן ביום שבת הבא. מעולם לא ראיתי מישהו המום יותר ממנו באותו הרגע. ואז הוא חייך ואמר שזה נשמע כמו רעיון נהדר.
בשבת, ה- 15 בדצמבר, 1985 נישאנו. בילינו יומיים נוספים בבקתת עץ, במעין ירח דבש מאולתר וחזרנו הביתה כזוג נשוי. הנישואים שלנו לא היו מושלמים, אבל אז הזמנים היו שונים, היינו מאוד מאוהבים ונחושים לוודא שזה יימשך לנצח. אבנר בילה בעיקר בתיקון הג'יפ הוותיק ואני עיצבתי את הבית שלנו. חלקנו רגעים רומנטיים קטנים שיישארו חקוקים במוחי לנצח.
אני זוכרת את היום שעזבתי. ה-31 בדצמבר, 1987. כמה טיפשי זה היה. ויכוח על הדבר הכי טריוויאלי, הרי רק שני אנשים שקרובים כל כך יכולים לפגוע אחד בשני במילים כה פשוטות. ארזתי את הבגדים, זרקתי אותם במכונית ועזבתי. אני עדיין יכולה לראות אותו בבירור. עומד שם בגשם הכואב, לבדו. נותן לי ללכת.
משלמים הרבה עבור חשיפה?
לפרטים נוספים הקליקו–> http://bit.ly/Anipo-Go
ביום הראשון של שנת 1988 הגעתי לבית הורי. עדיין הייתי כל כך מוטרדת, בקושי יכולתי לספר להם מה קרה. כל מה שרציתי לדעת היה אם אבנר התקשר, אבל הוא לא. עברו כמה ימים, שנראו כמו נצח לפני שהוא סוף סוף התקשר. ואז, בוקר אחד, לא הרגשתי טוב. פתאום, כשאמא שלי שאלה אותי מתי היה המחזור האחרון שלי – הבנתי שעבר חודש… לא עלה על דעתי שאולי אני בהיריון. מאוחר יותר באותו יום קניתי בדיקת היריון ביתית. כשהתוצאות היו חיוביות, קבעתי פגישה עם הרופא שלי – הוא מהר מאוד אישר את התוצאות.
כשאבנר התקשר, לא יכולתי לחכות שאספר לו את החדשות. הוא היה כל כך נרגש שכל מה שהוא יכול לומר את בטוחה? את צוחקת? רציתי לעזוב מיד, אבל לא יכולתי. הסופה הכתה בכבישים – ולצערי מעולם לא הייתי נהגת טובה במיוחד.
ב-20 בפברואר אבנר התקשר והודיע לי שאגיע הזמן שאחזור סוף-סוף הביתה. הוא אמר שיתקשר אליי מחר ויעדכן אותי מתי בדיוק הוא מגיע לאסוף אותי. חיכיתי וחיכיתי. אבנר תמיד עמד במילה שלו – אך הוא לא התקשר ולא הגיע.
בסביבות השעה 21:00 בלילה נשמעה דפיקה על הדלת. התרגשתי. אבנר שלי כאן לקחת אותי. והוא יראה את הבטן הקטנה שכבר מבצבצת לי.
זה היה סגן קצין העיר, והוא ביקש לדבר עם אבא שלי. בערך 15 דקות לאחר מכן אבא שלי נכנס וקרא לאימא שלי ללכת אחריו. הם נכנסו לחדר השינה שלהם, ניסיתי להאזין, אבל לא הצלחתי להבין דבר. עד ששמעתי את אמא שלי אומרת "אוי לא!" ומיד קפאתי.
אחותי קפצה ממקומה והכריזה שהיא הולכת לגלות מה קורה. שמעתי את אמא שלי אומרת לאחותי בכעס לעזוב והיא קראה לי. הלכתי לאט במסדרון. לא הייתי צריכה לשמוע את המילים במפורשות, המבט על פני הוריי היה מספיק. אבנר מת.
הוא חזר הביתה אחרי כשחזר מקניות לתינוק החדש. הג'יפ הישן החליק והתהפך. הוא נהרג מיד.
באותו רגע קצר איבדתי את אהבת חיי, את אבי הילד שטרם נולד וגרוע מכך – את החבר הכי טוב שהיה לי. חיי, כמובן, לעולם לא יהיו שוב אותו הדבר. לאהוב מישהו כמו שאבנר ואני אהבנו זה את זה, עם נטישה מוחלטת של המחשבה, זה משהו שרק מעטים מאיתנו חווים. החלטתי להמשיך בחיי כי יש לי ילד קטן ויפה שנראה בדיוק כמו אבא שלו ואני אוהבת אותו כל כך.
אם הגעתם עד כאן בסיפור שלי, תשדלו לעשות לי טובה. אם אתם מוצאים את האהבה הזו. זו שעושה לכל תא בגוף את החשק לרקוד. אהבה שרואה את החושך בתוכך וגורמת לאור הפנימי שלך לזרוח – אל תתנו לאגו או לפחד להרוס את זה, זה חרטה שקשה לחיות איתה."
