את יודעת,אני לא אצטרך להרחיב במילים,אילו רק יכולתי להתפשט מולך, להישאר עם תחתון וגוזיה.

היית רואה בעצמך,דרך הקעקועים שלי,את התהליך שאני עוברת. כי כל קעקוע,מסמן איזושהי תפנית בחיי, תהליכים שלמים משורטטים על הגוף שלי,ואין שרטוט,וחלק אחד מיותר.

הייתי עומדת מולך,זקופה,נותנת לך להבין בלי הרבה מילים, שהמקום שאני נמצאת בו,הוא כבר מקום הרבה יותר טוב.

לפעמים אני תוהה,מה את חושבת עליי,כשאת נכנסת לישון? כשאת מסירה את כיסוי הראש, ונותנת לו בחדרי חדרים,כשאתם סוף סוף לבד, ללטף את שערך. מה את יודעת עליי? על הכאבים שלי? על הצרות שלי?

מה את מדמיינת שאני?

את יודעת אמא,יש לי לב טוב. יאמר לזכותך, ספגתי מהחינוך הדתי המון. לא,לא ממך, יותר מהרחוב. הרחוב הוא זה שלימד אותי, מה לא כדאי להיות. מה מכוער,מה לא יאה. ואני? אני הייתי ילדה נבונה כנראה, למדתי מהר מאד מה יפה, מה מכובד, ובאיזה שביל הכי נכון לי ללכת.

אבל אמא,

כשאת מדליקה נרות שבת, ומברכת את כל הילדים והנכדים, מה את מברכת עבורי? שאמצא חתן? שאעשה לך נכד? אני כל כך מקווה, שאת רק מבקשת שאהיה בריאה ומאושרת. אני כל כך מקווה שאת אוהבת אותי, גם בלי החולצות הארוכות, והחצאיות שמתנפנפות ברוח.

מה את חושבת עליי אמא?

את חושבת שאני אדם כנה? שאני חכמה? שאני שמחה? או שאת חושבת שאהיה שמחה רק כשאחזור בתשובה ואמצא חתן? מהו אושר עבורך? והאם תקבלי את זה שהאושר שלי הוא שונה?

למה את בוכה כשאת אומרת עליי תהילים? ולמה כואב לך עליי? אולי כי לי כואב על עצמי?

בכית המון בגללי אמא..ימים שלמים, לילות נטולי שינה,חיפשת אותי בצמתים אפלים, ברחובות חשוכים, נשאת תפילה.

ואני? מה אני היום עבורך אמא? כישלון? האם כשאת הולכת לישון בלילה,את מרגישה כישלון בגלל שנכשלת בחינוך שלי?

ואם זה כך אמא…..

אז איך את מצפה, שאחיה, ולא ארגיש כישלון בעצמי?

לפעמים בא לי להגיע אליך, להסיר את האיפור והבגדים, לתת לפצעים לדבר במקומי.

כי אני אמא?

מפחדת להגיד בקול רם,

את מה,

שאני חושבת,

שאת חושבת,

עליי.