יש לי שתי אהבות גדולות בחיי:
יערה אשתי – האימא של הילדים שלי, והשנייה – האהבה הראשונה שלא מניחה לי – נועם.
לקחתי את שתיכן לשיחה וכשהתיישבתן מולי, זה יצא – "תקשיבו.. אני אוהב את שתיכן".
סה"כ בחור מתוסכל שלא יודע מה לבחור, לא יודע את מי הוא אוהב יותר.
כשפתחתי את הנושא,
יערה חייכה, היא חשבה שאני צוחק, שזו עוד סתם בדיחה מאוסף הבדיחות שלי.
היא אפילו קרצה ודפקה מבט של "comon cut the bullshit off".. אבל אחרי שראתה שלא חייכתי, שקלטה שהתכוונתי למה שאמרתי, היא מיד נסגרה ולא רצתה להביט בי.
נועם בכלל ישבה שם בהלם, לא ידעה איך לעכל, לא הבינה מאיפה באתי, על מי נפלתי ומה פה קורה פה.
מה שכן היא גם לא יכלה להסתכל לי בעיניים.. כאילו לא זיהתה מי אני, כאילו אין לה מושג מה היא עושה פה.
אז המשכתי לדבר כי שתיכן צריכות להבין למה בעצם הגעתי למצב שאני לא יכול לבחור..
ולאחר כמה דקות שאני מדבר ופורק רגשות, יערה העירה אותי מהחלום.
_____________________________________________
נועם הייתה הבחורה הראשונה שאהבתי בחיי באמת – הראשונה להיות משהו שהוא לא התאהבות נעורים.
נועם הייתה האחת שלימדה אותי מה זה להרגיש נאהב והצליחה להוציא ממני רגש שאף אחת לפניה לא הצליחה. (ולא היו מעט)
נונה ואני נפגשנו במהלך התואר הראשון שלי במשפטים. היא למדה יחד איתי ועשתה את התואר במקביל אלי.
התאהבתי בה בדייט השני שלנו אני חושב. התאהבתי בה ברמה שהסתכלתי ואמרתי לעצמי בלב שאין סיכוי שהיא לא תהיה שלי. היינו אז שני ילדים צעירים בני 23 שכל השאיפה שלהם בחיים הייתה לרדוף אחרי המציאות: לסיים את התואר, להקים משפחה, להביא ילדים ולעבוד עד צאת הנשמה. לא היו לנו שאיפות גדולות- רצינו לחיות חיים בנאליים ורגילים.
נונה הייתה האחת שתפקידה בעיני עצמה היה לטפל בחוסר הביטחון שלי מול עצמי.
איש מעולם לא ראה את חוסר הביטחון שלי כי כלפי חוץ כל הזמן ניסיתי לשדר מוגזמות מוגזמת בהגזמה ולפצות על חוסר הביטחון שלי באישיות מוגזמת עוד יותר, אך כל חוסר הביטחון שלי התפוגג כלא היה כשהיא הייתה בסביבה.
היא הייתה מכריחה אותי להסביר לה (כל פעם כשחוסר הביטחון היה תוקף אותי) איזה סיבה בעולם יש לאדם אהוב כל כך ונאהב כל כך להיות חסר ביטחון..
אני זוכר איך תמיד הייתי שותק במבוכה ללא יכולת לענות לה.
לנונה שלי הייתה היכולת העילאית להיות צודקת בכל דבר שאמרה.
היא הייתה בחורה כה חדה שהיה נראה כאילו לעשות טעות זה ממש לא חלק מהלקסיקון שלה.
כשהייתי מסתכל לה בעיניים ידעתי תמיד מהי המשמעות של אהבה אמיתית.
האישה הזו זהרה, היא הייתה מלאך קטן ויפהפה… וכזו היא נשארה תמיד.
איפשהו בתקופה הכי יפה שלנו נועם קמה באמצע הלילה עם כאב חד פתאום. היא קדחה מחום.
(זה היה בלילה שבין שלישי לרביעי לפני משחק מספר 5 של גמר הnba)
אני זוכר שבאותו לילה התעצבנתי על זה שהיא גונחת מכאב מתוך שינה כאילו היא הוזה.
לא הבנתי מה קרה לה אבל ניסיתי לשכנע אותה שהיא רק מדמיינת ושזה למעשה רק חלום רע.
הלכתי סהרורי לגמרי לכיוון המטבח על מנת להביא לה אופטלגין. היא בלעה חצי חבילה וזה אכן עזר לה להירדם לכמה שעות.
היא קמה בבוקר והמיטה הייתה ספוגה מים מזיעה והחום לא ירד לה במשך שבוע. היא קדחה מחום.
השתדלתי להיות שם ולחבק אותה, להביא לה מגבת רטובה ולהישאר קרוב ככל שיכולתי אך החום המשיך לטפס כלפי מעלה וכבר לא היה משנה מה עשינו, שום דבר לא עזר.
חודש לאחר מכן הגיעה הבשורה האיומה שנועם שלי חלתה בסרטן. הייתי בהלם. הרגשתי כאילו מישהו הפיל פצצת אטום במרכז החזה שלי.
נונה בת 26, היא הבחורה הכי בריאה בעולם – היא לא הייתה חולה כבר 8 שנים, אז איך זה לעזאזל קרה? איך זה קרה לה?
התקופה ההיא הייתה שחורה משחור. שלושה חודשים בילינו בבתי חולים על בסיס קבוע ובאותה תקופה שנינו עזבנו את לימודי התואר השני חודשיים מתחילת הסמסטר הראשון של התואר- היא הייתה כל היום בטיפולים ואני לא הייתי מסוגל לא להיות שם לידה. לא דיברנו על זה מעולם אבל שנינו ידענו עמוק בפנים שהסוף די קרוב.
ואז.. ביום אחד היא נעלמה מהחיים שלי. דווקא כשהיה נראה שהמצב עתיד להשתפר, דווקא כשהיא הראתה שיפור בבדיקות, ביום אחד המצב ידרדר והייתה לה קריסת מערכות כללית והיא..
פשוט הלכה בלי לומר שלום.
התואר שהיה לי במשפטים היה שווה כקליפת השום בעיני. שנאתי את המקצוע, שנאתי את העבודה. לא הייתי מסוגל לראות את האנשים שעבדתי איתם. עזבתי עבודות כל כמה חודשים ורק חיפשתי לי את נונה שתבוא ותציל אותי מעצמי שוב.
אך הפעם נונה לא הייתה שם בשביל לתפוס אותי רגע לפני שאני נופל..
נכנסתי לדיכאון. קרוב לשנה לא עשיתי כלום עם עצמי. לפרקים חשבתי שאם אני אשבור את קופת החיסכון שלי ואברח מפה למזרח לתקופה זה יעזור במשהו. אז כן, נסעתי לסין וחזרתי אחרי שלושה שבועות כי לא הייתי מסוגל להנות משום דבר.
החיים שלי עברו מגוון של אפור לגוון של אפור קצת פחות כהה.
הימים שלי היו ריקים, החיים שלי היו ריקים במשך שנתיים, ארבעה חודשים, וחמישה עשר ימים מהפעם ההיא שנשקתי לה בפעם האחרונה על מצחה ועד לפעם שהגיעה האחת שהצליחה לשחרר אותי מהשלשלאות של עצמי. יערה קראו לה. והיא..
החלק השני של הסיפור הזה, האהבה השניה בחיי.
האישה שהצליחה להציל אותי מעצמי ועזרה לי להתגבר על נועם.
יערה עשתה את מה שרק בחורות נדירות כמוה יכלו לעשות – היא אהבה אותי אהבה אין סופית, בידיעה שהיא צריכה למלא חור עמוק, יותר נכון בור ענק בחיים שלי לפני שאוכל להסתכל לה במבט אמיתי בעיניים ולומר לה שאני אוהב אותה.
היא שמה את כל האגו שלה בצד, היא נתנה לי להתאבל על נונה, היא יכלה לשמוע שעות, ימים ושבועות את הסיפורים עליה, על כמה שאני מתגעגע אליה ועל כמה שאני אוהב אותה, ועדיין לחבק אותי ולבכות יחד איתי על האהבה שהלכה לי מוקדם מדי.
זה כאילו היה לגיטימי לחלוטין מבחינתה לשכב איתי במיטה, ולהזיל דמעה ביחד איתי כשנזכרתי בנונה.
יערה היא הנפש התאומה שלי – האהבה הגדולה שלי, האישה שאני חייב לה יותר משאוכל אי פעם להיות חייב למישהו.
יערה היא אשתי והאימא של נונה הקטנה, שממש אתמול בערב עשתה את צעדיה הראשונים לבד..
כשקראתי את הסיפור הזה, הרגשתי שאני חייבת להעביר בו איזשהו דגש, איזשהו רגש משלי..
למרות שללא ספק זה הסיפור שבפעם הראשונה באמת לא הייתי צריכה להתאמץ הרבה.
קרדיט ענקי לכותב המוכשר הזה (- לחצו על המשפט כדי להיכנס)