"דיי! אבל למה אתה עושה לי את זה?", בכיתי כמו ילדה קטנה.

-"בגלל מה שאת עושה! מתכתבת עם גברים אחרים! תגידי לי, אין לך בושה?!"

אני לא יודעת מה קרה לו, מה השתנה.
הוא לא היה ככה, הוא מעולם לא היווה סכנה.
לפחות לא בפעם הראשונה שנפגשנו ובטח שלא בשניה..
זה מצחיק שמהרושם שקיבלתי הייתי בטוחה שאני בטוחה.

אבל וואלה עכשיו כשאני חושבת על זה, יכול להיות שבאמת הייתי תמימה.
הוא כן היה אכפתי ואוהב אבל עדיין, הראה סימנים של קנאי ולא במידה המתאימה.
היו פעמים בהם הוא דרש ממני להתנתק מהחברים, למחוק את הפייסבוק וכל עבודה שעסקתי בה לפתע נראתה לו עקומה.
ואני? מרוב שאהבתי אותו, לא פיתחתי עמוד שידרה ועל כל דרישה קטנה שלו עניתי: "מסכימה".

לא אשכח את היום הראשון שבו כל זה התחיל..
איך לא שמתי לב לאן זה מוביל.

הלכתי עם חברה לעשות קעקוע, היא לא רצתה ללכת לבד אז ביקשה שאלווה אותה.
על הדרך אמרתי לעצמי, "יאללה אולי גם אני אעשה" כי במילא אני כבר פה איתה.
גם היה לי מן צורך עז, מן חשק כזה להפתיע אותך כי אתה כולך מלא בקעקועים..
ואיך שסיימתי, מיהרתי לסמס לך, לשתף אותך בכל מה שעבר עליי 'מאחורי הקלעים'.

וככה זה היה נראה:

הייתי בהלם, לא היה לי רגע לעכל.
מיד אחרי זה הוא חסם אותי ולא נתן לי לדבר.
הוא פשוט עשה עליי "Delete" כאילו לא הכרנו מעולם.
הוא לא ענה להודעות, לטלפונים שלי ואין מילים, פשוט נעלם.

נסעתי עד אליו ונכנסתי לדירתו בזמן שהוא ישן,
כשהוא ראה שהגעתי התחיל לצרוח, להתחרפן, יצא לו מהאוזניים עשן.

באמצע הצרחות התחלתי לבכות, הוא גרם לי להרגיש שיצאתי לא בסדר.
לא הבנתי למה הוא לקח את זה כזה קשה, זה הגוף שלי ואני אעשה קעקוע איפה שבא לי, אין פה שום דבר שהוא לא בסדר.
אפילו מבחינת המקום כי זה בסה"כ בנאדם שעושה את העבודה שלו,
הוא לא אחד חובבן שמתרגש מזה בשיט, זה אשכרה כמו להתלונן על גניקולוג שהוא סוטה ומטריד. מפגר, לא?

אפרופו מפגר.. עכשיו אני נזכרת בעוד מקרה.

איך שהיינו בחדר, הכל היה טוב, הכל היה רגוע, דיברנו טיפה על החיים..מנושא לנושא קפצנו בכיף עד שהגענו לרגע בו ציינתי גברים אחרים.
באמת שזה היה רגע כל-כך תמים, לא אמרתי מילה אחת לא במקום אך למרות זאת, איכשהו הוא קם בעצבים ו..
עשה מה שלא היה צריך לעשות, לגמרי הגזים.

הוא תפס לי את הראש בצורה נורא אגרסיבית והעיף אותי אל עבר השידה.
הגבתי ב- דילאי כי לא האמנתי, הרגשתי פאניקה, מן התקף כזה של חרדה.
לא זיהיתי אותו, זה לא היה הוא, הייתי בסוג של הכחשה כי באמת לא רציתי להאמין שהוא עשה זאת בכוונה.

לאחר מס' שניות הוא שם לב שאני בוכה ולכן הצטער מאוד וביקש ממני סליחה..
הוא טען שלא שלט בעצמו, שזה היה רגע של חולשה ושהוא לעולם אבל לעולם לא יעשה את זה יותר בהבטחה.
אז סלחתי והבלגתי כי אולי.. באיזושהי נקודה..
אני זו שיצאתי טיפשה.

אחרי אותו מקרה מצער הוא החליט לפצות ולקחת אותי לפיקניק רומנטי בחיק הטבע, נוף כזה מרהיב לא ראיתי כבר שנים.

היינו יחד, פחות עצבים יותר צבע ולבסוף הצלחתי לשכוח מאותם רגעים אפלים.
ודווקא כשחשבתי ש- הכל הסתדר ושמה שהיה – היה כלום מלבד איזו אזעקת שווא..

הבנתי שלא.
הבנתי מאוחר מידי שזה המצב.

הוא עשה את זה שוב, רק שהפעם באזור אחר בגוף.
אני כבר לא זוכרת למה ומה הסיבה הייתה כי כל דבר קטן הוא הפך לטירוף.
אבל סעמק!
אין שום סיבה בעולם שתצדיק את היחס הזה שאני מקבלת, אז לעזאזל! למה אני כאן בזמן שהראש שלי צורח: "תברחי דחוף!"

למה?..

מצאתי את עצמי במיטה מעורערת בזמן שהוא שהה במטבח, הכין לעצמו איזה נס..
הראש שלי ידע שאין לי כבר מה לחפש פה, שאין טעם אבל הלב שלי אידיוט, ממשיך להתעקש.
הגעתי למצב שהייתי צריכה אומץ בשביל לדבר איתו כי מכל שיחה יוצא ריב ומכל ריב יוצא ___.
בקיצור.. לא יודעת מה להגיד, לא יודעת איך לתפקד.

-למחרת-

הוא הלך לעבודה ואני נשארתי בבית בודדה.
רציתי כל-כך לשתף מישהו אבל פחדתי להישמע כמו איזו 'אישה מוכה'.
לפתע ה- אקס שלי מצא דרך ליצור איתי קשר ושאל לשלומי כי לא הבין איך זה שבלעה אותי האדמה ואז..
כל החרא יצא, לא הצלחתי לשמור על 'זכות השתיקה'.

היית בהלם, לא הבנת למה אני עושה את זה לעצמי..
אתה מכיר אותי, אתה הרי יודע שאני לא ארשה לאף אחד לגעת בי ולקפל את העקרונות שלי.
איזו שתיקה מביכה הייתה, לא היה לך שמץ של מושג מה לומר לי ואני רק ביקשתי ממך למחוק את המספר..
פחדתי שהוא יידע שדיברנו כמו סתומה ובמקום לקחת את עצמי ולטוס משם פחדתי מאיזה סוף מר ש..
בכלל לא אמור לקרות!
מה יש לי? למה אני לא עושה לזה סטופ?! 

לקראת הערב הוא חזר ושידרתי ש- הכל נורמלי, לא קרה שום דבר מיוחד היום.
הוא בא עם מצב רוח טוב והתחיל לנשק אותי, הו! מה קרה שהוא מפתיע עם קצת אהבה וחום פתאום?

הפסקתי לשאול שאלות כי הכל בוצע באופן מושלם, די חייתי אומנם אבל מעניין, נהניתי מאוד מהכיוון.
עד שהוא זרק לי משפט שמעולם לא ציפיתי שייצא ממנו: -"הנה זה מה שאת שווה – רק זיון".

"מה?.."
-"מה ששמעת".
"טוב דיי! עד כאן! אני לא יודעת מה עובר עליך אבל אני לא מוכנה שתדבר אליי ככה יותר! אתה שומע?!"
-"מצטער, זאת האמת".
"אמאל'ה למה אתה מתנהג ככה? מה עשיתי לך?"
-"תגידי, את חושבת שאני מטומטם? שאני לא יודע שאת בקשר עם ה- אקס שלך?!'
"איזה קשר עם ה- אקס תגיד לי, השתגעת?!"
-"אל תשקרי לי! אני יודע שאת מדברת איתו מאחורי הגב שלי!"
"מה?! מה פתאום?!"
-"כן?! אז למה הוא שולח לי הודעות ושואל לגבייך, הא?!"
"אולי כי מחקתי את הפייסבוק, שיניתי את המספר והתאדיתי מהעולם בגללך, שכחת?!"
-"מה הקשר?! הוא לא אמור לחפש אותך בכלל!"
"ואי אבל תראה איך אתה מגיב על כל פיפס קטן!
איך אתה מצפה שאתקשר איתך ואספר לך דברים כשאתה ישר צועק ומרים יד על כלום! על סתם!
חוץ מזה שלא הסתרתי שום דבר, בכלל לא ידעתי שהוא מחפש אותי, רק היום כשהוא התקשר א…"
-"כשהוא מה?!"
הוא נעמד.
"תשב! תירגע נו! זה לא בקטע רע, הוא רק התקשר לשאול לשלומי".

"תירגע!"

הוא לא נרגע.
הוא דפק לי את הראש 3 פעמים בקיר ללא טיפת חמלה.

"דיי! אבל למה אתה עושה לי את זה?", בכיתי כמו ילדה קטנה.
-"בגלל מה שאת עושה! מתכתבת עם גברים אחרים! תגידי לי, אין לך בושה?!"

הוא צודק..
אין  לי בושה, אין לי אופי, אין לי אומץ, אין לי שכל, אין לי מוח, אין לי כוח והכי נורא זה ש- אין לי כלום..
אין לי כלום ואף פעם לא היה.

הוא הצטער שוב (מן הסתם) אך באותו רגע הלב שלי נחסם ('בוקר טוב' באמת) כי זהו, זה בהחלט היה הקש ששבר את גב הגמל.
הלב שלי התעלם מה'סיבות', מה'סליחות', מה'הצטערויות' וה'בקשות',
הלב שלי שמע רק דבר אחד: "תברחי משם!"

אז העמדתי פנים שאני סולחת כרגיל אך הפעם זה היה עניין של תרגיל.
חיכיתי שהוא יירדם על מנת שאוכל לצאת מהדירה ולשים לזה סוף אחת ולתמיד.
____________________________________________________________

זה לא היה אמור להיות ככה.
הוא לא היה אמור להיות כזה.
רק עכשיו אני קולטת כמה..
כמה הקרבתי בשביל…
לא יודעת אפילו איך לבטא את זה.

אז אני שואלת אתכם..

האם זה שווה את זה?..