"ניפגש בערב יפה שלי, יש לי הפתעה בשבילך".
אני שונאת הפתעות (מזל בתולה) ואני בחורה חסרת סבלנות, -"נו מה עד הערב עכשיו?"
אנחנו כבר שנה ו7 חודשים ביחד ועד לפני חודש פחדתי שאולי התרחש איזה רגע בו איבדנו את הקסם הטהור של ההתחלה ובכלל.
(זה קורה, זה לגיטימי אין מה לעשות)
לפתע השיחות היו שונות, המפגשים הרגישו פחות, משהו היה חסר, משהו שהיינו חייבים לחוות.
כשדיברתי איתך על זה, לא כל-כך הסכמת איתי אך בכל זאת בשבילי החלטת לנסות לשנות את המצב ולהחזיר אותו לקדמותו.
-למחרת-
הפתעת אותי עם ארוחת בוקר למיטה כפי שהיית נוהג לעשות בעבר עם השוקו ועוגיות החמאה שאני נורא אוהבת שאתה שם על המגש..
ולפני שקמת ליום שיגרתי של עבודה זרקת משפט נוסטלגי, ישן ואהוב – "ניפגש בערב יפה שלי, יש לי הפתעה בשבילך".
אומנם אני שונאת הפתעות (מזל בתולה) ואני בחורה חסרת סבלנות, -"נו מה עד הערב עכשיו?" אבל איכשהו אהבתי את זה כי התגעגעתי למאור הרומנטיקן הזה של פעם.
"קצת סקרנות מה קרה? מבטיח לך שלא תתאכזבי", מיד סתמתי את פי כי כשאתה מבטיח, אתה גם מקיים.
אם יש משהו מיוחד שאהבתי ועוד אוהבת אצלך זה שמילה שלך היא מילת ברזל.
כל אחד הלך לענייניו אך כמובן שבוואסטאפ לא הפסקנו להתעדכן.
שלחת לי תמונת מצב שלך אחרי עבודה, "עכשיו אני בדרך למכון קצת להתאמן".
-"לא מסכימה לך להוריד שם חולצה, תיזהר!"
צחקת כי אתה אוהב שאני רכושנית בהגזמה חח מפגר.
-כעבור שעה-
הרמתי אליך טלפון.
הבנת מהקול שלי שאני מצוברחת ולא מתחתי אותך יותר מידי.
"דיי אין נמאס לי מנטלי הזאת כבר! אני נשבעת לך הבחורה הזאת מתנכלת אליי בלי סיבה! הקנאית המסריחה הזאת".
-"מה? מה קרה? מה עשתה הפעם?"
"מה היא לא עשתה! זאת השאלה".
-"חח או-קיי.. מה היא לא עשתה?"
צחקתי שוב – מפגר.
"היא שוב אמרה לאחראי משמרת שאני יוצאת להפסקה 10 דקות לפני הזמן!"
-"למה את יוצאת להפסקה 10 דקות לפני הזמן?"
"כי אין עבוד.. רגע רגע רגע שאני אבין, אתה בצד שלה?!"
-"לא מה פתאום? ברור שאני בצד שלך פשוט אני שואל סתם כדי לדעת".
"לא אין אני לא מאמינה שאתה אשכרה בצד שלה".
-"מה?? תגידי לי מאיפה את שומעת? יא הזויה! הרגע אמרתי שלא".
"עזוב לא בא לי לדבר איתך כרגע, תהנה לך באימון".
ניתקתי את השיחה.
עצבנת אותי.
אחרי כמה דקות קיבלתי ממך הודעה בוואסטאפ, זה היה סרטון ושוב הצחקת אותי כי אתה ילד מפגר – פשוט מפגר!
-"הנה
הבנת?"
אוח. כמה רציתי לנשק אותך באותו רגע.
"וואלה? אבל אמרת שאתה לא מרים ידיים על נשים, לא?"
-"אין אין, איך את אוהבת להתחכם".
"הכי כיף".
-"חכי לערב, תדעי מה זה כיף, אגב – את צריכה להתארגן בהתאם".
"אוף לא יכולה לחכות כבר! תגלה לי!"
-"סבלנות מאמי".
"אין סבלנות מי כמוך יודע את זה".
-"יופי, תתמודדי. יאללה נתראה בערב חיים שלי".
-לקראת הערב-
יצאתי מהמקלחת והתחלתי "להתארגן בהתאם", גם כן אתה.
תמיד כשאני יודעת שאני הולכת להיפגש איתך האיילינר יוצא לי עקום, לא יודעת למה.
אתה נאחס.
מתארגנת לי בכיף, עדן בן זקן – מאורסת ברקע (לא רומזת כלום) ותוך כדי פעילות – מחכה לשיחת טלפון ממך / צלצול של דלת.
ואז.. קיבלתי שיחת טלפון מ- אבא שלך. ממ.. האם זה חלק מההפתעה (?) טוב, אענה ואדע מה אני סתם שואלת?
הצטערתי שעניתי.
האיילינר מיד נפל לי מהיד כששמעתי ש.. -"תקשיבי.. מאור היה מעורב בתאונת דרכים".
הטסתי את עצמי לבית החולים.
______________________________________________________
אלה ללא ספק היו החודשיים הכי שחורים בחיים שלי.
הגבר שלי שלא יכל להעביר יום בלי ריצה, בלי מכון עכשיו נמצא על כיסא גלגלים במחשבה שלקחו לו הכל.
וזה נכון כי לכי תאמרי לו – "אל תדאג, עוד יהיה בסדר", זה סתם בולשיט, סתם שקר.
אני באמת לא יודעת איך עד היום אני מצליחה להעמיד פנים שזה לא שינה כלום, איך אני מצליחה להחזיק את עצמי ולא לבכות כשאני רואה שכל חלומותיו יתנפצו ברגע אחד.. ברגע אחד.. על ידי איזה חולה נפש מטומטם שהציץ בנייד.
הדבר היחיד שאני עושה זה מחבקת אותו עד שנגמרת לי הנשימה.
עוטפת אותו בחוזקה על מנת שיידע שאני איתו..
בטוב וברע!
אבל הנה.. עכשיו אתם מבינים למה אני שונאת הפתעות?