אנשים רגישים מידי – ואולי לא

 

כשאתה אומר על עצמך שאתה "רגיש מידי" יתכן שאתה בעצם אומר דברי ביקורת, שרגיש זה שלילי, שזו בעיה, שזה גורם לך להיות במיעוט, יוצא דופן ולא מובן ושהאחרים, שהם הרוב, פחות רגישים.
אני מרשה לעצמי להניח שכשאתה אומר "רגיש מידי" אתה גם מוסיף אנחת ייאוש שמביעה את התסכול ואת חוסר האונים שלך ושל המטפלים למיניהם מעודף ניסיונות ומחוסר ההצלחה למצוא דרך בטוחה ויציבה שתאפשר לך להקטין את עוצמת החוויה הרגשית.
אם תבדוק טוב ההצפה הרגשית לא מתרחשת סתם כך, היא תמיד מתרחשת בתוך או לקראת מצב מסוים או בעקבות מחשבה מסוימת. אם כך הוא הדבר, אפשר להניח שההצפה הרגשית היא התגובה לאירוע מסוים ולא הבעיה עצמה. האירוע המציף הוא רק הטריגר המפעיל את התגובה.
התגובה היא הבחירה של המוח שמגיב לאור פרשנותו את האירוע. הפרשנות תלויה בעוצמת החוויה הראשונית שחווה המוח שלך בעבר. ככל שהחוויה הראשונית הייתה קשה יותר, מאיימת על חייך וטראומטית יותר כך בהתאם תהיה פרשנותו של המוח וכך תהיה התגובה.

התגובה היא גופנית. הגוף שלך הוא כלי חומרי של הנשמה הרגשית והרוחנית שלך. הגוף החומרי הוא הראי של מצבה הרגשי של הנפש. חולי וכל אי נוחות גופנית הוא שפה שבה הנפש שלך אומרת לך שמשהוא לא בסדר בעולמך הרגשי. מאחר וחולי הוא שפה, דרך סוג המחלה ועוצמתה אומרת לך הנפש שלך מה בדיוק לא בסדר בעולמך הרגשי. לרוע המזל, ככל שתתמהמה ותמנע את ההתמודדות שלך עם הבעיה הרגשית המקורית כך יתעצמו התופעות של החולי.
אם רגישות היתר היא רק התגובה הגופנית של מצבה של הנפש שלך סימן שדבר מה אחר הוא לב הבעיה שלך ולא רגישות היתר. אם כך הוא הדבר, האם יתכן שלב הבעיה הוא לא רגישות היתר? האם יתכן שאתה בכלל לא רגיש ביתר אלא… פצוע ביתר? פצוע רגשית?

לצורך בדיקת ההשערה הזו נתייחס למספר סימפטומים המתלווים להצפה הרגשית:
כשאתה נמצא במצב של רגישות יתר אתה מנסה לא לחזור על הסיטואציה המפעילה. האם יתכן שאתה נמנע מהסיטואציה עצמה ולא מחוויית הצפת היתר? האם יתכן שיש דבר מה בסיטואציה שחלקים ממנה מזכירים לך את הפגיעה הראשונית? לדוגמא, האם אתה נמנע להתחיל עם בחורות בגלל שחווית בעבר דחייה נטישה או בוז ולא בגלל שאתה פוחד להיות מוצף?
אתה משתמש בתרופות כאלו ואחרות המקטינות את עוצמת החוויה. מה יש בחוויה שאתה כל כך מתרחק ממנה? האם יש בה איבוד שליטה? חוסר וודאות? פחד מוות?
האם אתה מנסה להישאר בשליטה על עצמך ובשליטה על המציאות? האם אתה מפגין גבולות נוקשים? חוסר יכולת להתגמש, להכיל, לספוג ובעצם חוסר יכולת להסתגל? האם אתה עומד על המשמר כדי לא להיפגע? שוב? כולל בשינה?

 

רגע ההצפה מחייב אותך להתעסק רק בה. כדור, משאף, טיפות וקריאה לעזרה. כמעט בכל סימפטום גופני עולה גם הגורם הבסיסי, כמו לדוגמא, כשהשן כואבת אתה אומר אולי זה בגלל המתוק שאכלתי, אבל בהצפה רגשית מתמקדים רק בהצפה עצמה, לא בשום דבר אחר. האם יתכן שדרך מצב החרום האקוטי המונע ממך לשער מהו הגורם הבסיסי להצפה אומרת לך הנפש שלך שהיא כל כך פצועה שהיא אפילו לא יכולה שתיגע בפצע? בסימפטום כן אבל בפצע לא?
לעיתים בשלב ההצפה אתה בודד מאוד. אנשים לא מבינים אותך, אומרים לך – מה אתה כזה רגיש, מה אתה עושה כזה עניין, מסמנים אותך כיוצא דופן ואתה מצידך מתחיל להרגיש חוסר שייכות, אתה נשאר לבד עם הסרטים שבראשך, מתקשה לנהל קשר זוגי, ואם כבר מנהל כזה אז הוא בוודאי כולל דרמות, התקפי קינאה, התקפי זעם ופרידות חוזרות ונשנות. והגוף, הגוף עושה כרצונו כאילו הוא ישות עצמאית, ואתה בחוסר אונים, בחוסר שליטה, לבד מול המוות. בנוסף להרגשת הבדידות אתה משתמש באמצעים שמקטינים לך את עוצמת החוויה החל מתכשירים, תרופות ועד להסתגרות בבית.

התגובות הפיזיולוגיות שלך, תגובות החברה שסביבך והאמצעים הרפואיים שבהם אתה נוקט, באיזה שהוא מקום, בנוסף להקטנת ההצפה הרגשית, גם מקטינים את היכולת שלך לחוות את החיים במלואם ואף מרחיקים אותך מהחיים. למה?

האם בהתרחקות מהחיים אתה משחזר בעל כורחך את הבדידות שחווית בעת החוויה המכוננת הראשונית, שם היית לבד, חסר אונים, לא מוגן, חשוף לגורלך?

האם בהתרחקות מהחיים אתה בעצם מממש רצון פנימי וכמוס להתרחק מהחיים? כי מה יש בהם בחיים. מניסיונך, רק סבל, מתחים, לחצים פגיעות וחוסר מוגנות. החיים בנוסף גם משקפים לך את חוסר יכולתך להתמודד איתם ובכך רק פוגעים בהערכתך העצמית, אז, בשביל מה, נשב בבית, ונימנע. עדיף ליצור סביבי בועה אטומה רגשית מוגנת מחוויות רגשיות לא נעימות. עדיף לחיות בבועה מוגנת עם כל הסרטים, התכנונים, החישובים וההלקאה העצמית מאשר להסתכן ולהשתתף בחיים. האומנם?

יתכן ואתה צודק, יתכן והחיים כוללים דבר מה שלא רכשת שמקשה עליך את ההתמודדות. חווית החיים המלאה כוללת  הסתכלות רחבה, מאוזנת ואובייקטיבית. בחיים צריך לראות גם את האחר, לשים את עצמך במקומו ולנסות להבין אותו ואת מה שהוא צריך, לא ממש לעומק, קצת.

מאת בנימין ארדיטי

לדוגמא, אתה הולך למכולת בשמונה בבוקר לקנות לחמנייה בדרך לעבודה. אתה נכנס, אומר יפה שלום אך המוכר לא עונה ונשאר בפנים זעופות. יתכן שעקב כך אתה אומר לעצמך – איזה אנטיפט, לפה אני לא נכנס יותר, יחס כזה לא מתאים לי. אבל, האם חשבת שיתכן והמוכר זועף כי הוא ער ונימצא בחנות מארבע בבוקר כדי להכניס את הלחמניות שלך כדי שלא יגנבו אותן? האם יתכן שהשאירו לו חשבון שלדעתו מנופח מידי דבר שמעיד שיש טעות בחשבון או שחלק מהסחורה שבחשבון לא הגיע אליו ובאמת נגנב? האם יתכן שהוא כבר הספיק לריב עם אשתו שרוצה שיעזוב את החנות ויישן כמו בן אדם? כן, הכל יתכן. בראייה רחבה ומאוזנת שכזו אפשר להבין ולהכיל את פניו הזעופות של המוכר.

אבל אתה, אתה לא יכול לראות רחב, אתה לא יכול לראות את האחר, אתה פצוע, אתה רואה את המציאות מיתוך הבועה המוגנת שלך שמראש שמה אותך במצב של מותקף ומתגונן. ניסיונך הקודם ממפגש עם פנים זעופות הסתיים בכי רע, אתה יתכן וזוכר את אביך שהיה חוזר זועף מהעבודה וכשהיית פונה אליו הוא היה נובח עליך בצעקות ללא סיבה או אף מכה אותך. אז, כשהיית ילד קטן הייתה זו סכנת מוות להתקרב לפנים הזעופות של אביך, אז, יכולת לאבד את אביך או כמה שיניים, היום, לאור ניסיונך מאז, אתה כבר חכם ובעל ניסיון, אתה לא תתקרב יותר לאדם עם פנים זעופות. היום, אתה יוצא מהבית מוגן, חמוש, בך לא יפגעו יותר ואם רק ינסו, אתה לשם לא חוזר.

תגובת ההצפה הרגשית מרחיקה אותך מהאירוע המציף ובכלל מהחיים, ובצדק. תחושת האיום על החיים שחווית בעבר, סביר להניח בילדותך, תקעה אותך, עצרה את התפתחותך והביאה אותך למסקנה שעליך לחיות על מצב (MODE) של הישרדות. החוויה שהכניסה אותך למצב של הישרדות יצרה גם תובנה שאתה חשוף, לא מגון, פגיע, נרדף וכל שעליך לעשות הוא לשמור על עצמך יום וליל. לא לראות רחב, לא לראות את השני, רק לעמוד כל הזמן על המשמר. כך אתה מוצא את עצמך מגיב היום על פי תפיסה שבכלל נרכשה בגיל הילדות.

אם זו התובנה שאיתה אתה מסתובב בעולם אז אין מה לשכנע אותך לחזור ולהשתתף בחיים. אתה צודק. אם לתפיסתך החיים מאיימים על חייך ואם לתפיסתך אין לך כלים להתמודד איתם ותחושתך היא שאתה לא מוגן ולפי ההיגיון שלך כל שעליך לעשות הוא לברוח, אז, ברח, זה בסדר גם לברוח.

ככל שהחוויה המקורית הייתה קדומה יותר כך היא נתפסה יותר כמאיימת על חייך. לכן, אם  חוויה שאתה חווה היום מזכירה לך את האירוע הראשוני שחווית בעבר אין פלא שתרגיש פחד מוות והצפה רגשית. להיכשל במבחן זה לא נורא אבל אם בשבילך זה מחובר, במודע או שלא במודע, לחוויה שנתפסה כמאיימת על חייך סביר להניח שתחווה הצפה רגשית ופחד מוות.

הטיפול בהצפה רגשית או ברגישות יתר מבוסס על מספר דברים:

ראשית, עליך להבין שאתה לא קורבן. אתה אמנם פצוע קשה, פגעו בך, אבל אתה לא קורבן.

שנית, לא הפצע הוא העיקר אלא תפיסתך אותו, את עצמך ואת החיים בכלל לאור הפציעה.

שלישית, מודעות. עליך להיות מודע לכך שאתה היום לא אותו אדם שהיית אז. היום אתה גדול יותר, בוגר יותר, יש לך כלים או יכולת לרכוש כלים, היום הכוחות שקולים יותר.

רביעית, נסה לראות היום את מה שלא הצלחת לראות בעבר. אולי הצד השני היה חולה, או לא שפוי, אולי זה לא היה נגדך אלא דווקא להגנתו, אולי עוצמתך הפנימית איימה עליו, אולי הוא לא ידע איך להגיב מולך, אולי אלו הנורמות שהוא למד בילדותו מביתו שלו אצל הוריו.

חמישית, טיפול בפסיכותרפיה גופנית. טיפול בפסיכותרפיה גופנית הוא טיפול רגשי המתמקד בתופעות פיזיולוגיות ובכלל בגוף. הגוף הוא הכלי דרכו נכנסים לעולם הרגשי של המטופל.

הגוף שלך מדבר, בעצם, צועק, ההצפה הרגשית היא תגובה לנגיעה בפצע הקדום שלך. כואב לגעת בפצע במיוחד כשהוא חשוף, אבל, בשביל להבריא צריך לעבור דרך הפצע, אתה יודע, בעדינות, לנקות, לחבוש ולתת לו להגליד לבד. כמו שלגוף יש יכולת להגליד ולהבריא מעצמו גם לנפש יש את כוחות הריפוי העצמיים שלה (פיטר לוין/להעיר את הנמר) צריך רק פוש קטן, רק את הטיפול הראשוני.

בטיפול 'מדברים' עם הגוף, לאט, בקצב שלו, בקצב שלך. לא מספיק רק לדעת ולהבין שאפשר גם אחרת, צריך גם לנקות ולשטוף את האנרגיה השלילית שנשארה בגוף, כי היא שם, ואם אתה לא תנהל אותה היא תנהל אותך, אז, אל תישאר לבד עם הקושי שלך, חבל, החיים יפים, ואת זה אתה, בתוך תוכך, יודע.